השעירים לעזאזל

הסרט "בחודש התשיעי" זכה בפרס חבר השופטים בטקס וולגין האחרון. מטקס חלוקת הפרסים נעדר בהפגנתיות במאי הסרט, עלי נסאר, בטענה שסרטו קיבל חשיפה תקשורתית מועטה מדי ושלא זכה במקום הראשון רק מסיבות פוליטיות. הטענות של נסאר עשויות להישמע מוגזמות, ומצד שני, איך יכולה העובדה שהסרט דובר ערבית ומספר על חיים בכפר ערבי בצל הכיבוש היהודי שלא להשפיע על השופטים? קשה לקבוע בצורה נחרצת. אבל עם העובדה שקיים בישראל יחס מפלה כלפי ערבים קשה להתווכח.

במרכזו של "החודש התשיעי" עומד הסיפור על "הנושא ישבנו בסל" - אדם מסתורי שחוטף ילדים ערבים ומוכר אותם ליהודים. האגדה הזו התרוצצה בכפר של עלי נסאר, עראבה, כשהיה ילד קטן. מה בסיסה של האגדה הזו ומדוע אדם שהתחת שלו בתוך סל מועד לחטוף ילדים יותר מאחרים? גם כאן קשה מאוד לדעת. אבל, פעם נוספת, עם העובדות קשה יותר להתווכח, וביניהן העובדה שחייו של ילד בכפר ערבי בישראל אינם נטולי סכנות ומכאובים.

אגדות נבראות בוואקומים שפוערות מציאויות מטורפות ומסוכסכות כמו המציאות שלנו. כך מנסה להראות לנו נסאר בסרט, וכך הוא אולי גם מראה לנו, בלי להתכוון, ביחס שלו אל פרס וולגין: שבמקום שבו אי ודאות, שנאה ואלימות מושלים בכיפה, הדרך הטובה ביותר להתמודדות היא באמצעות שעיר לעזאזל.

אז השעיר לעזאזל במקרה של "בחודש התשיעי" הוא אחמד - אחד הילדים בכפר נעלם ואחמד, בעקבות תנועות לילותיו המוזרות, נחשד בעיני ראשי הכפר כ"נושא ישבנו בסל". אבל בעצם אחמד מסתובב בחשכה כדי לעזור לאחיו חליל, שגורש ללבנון וחזר עכשיו לכפר בהיחבא כדי להבריח איתו ללבנון את אהובתו.

סגנון הסרט משייט בין ריאליזם פוליטי לבין סימבוליזם פיוטי ופנטסטי. החלקים המרהיבים ביותר הם אלה שיוצרים פנטזיה חלומית קסומה, הצילומים המרשימים והווירטואוזיים (אמנון סלומון) מעניקים להתנהלות מראה של סרט אירופאי, או מה שקרוי באמריקאית סרט זר.

בחלקים הפחות מוצלחים גולשת העלילה למלודרמה היסטרית, כולל סטירת לחי מצלצלת אחת, שמעוררת זכרונות מימי שישי אחר הצהריים בערוץ 1, או מה שקרוי בישראלית סרט ערבי. אבל למרות הפאשלות הסרט עובד, הסיפור מסופר היטב והאיכות ה"זרה" גוברת בגדול על הקיטש המצרי.

אז זהו, שעלי נסאר הוא לא קוסטריצה, והסרט הזה בכלל לא זר, הוא סרט מכאן, מעכשיו. כמעט מזעזע להבין שמה שמזכיר לי את סגנון הדגל של הקולנוע היוגוסלבי הוא סרט שנעשה במרחק יריקה ממני, מזעזע להבין שמולי סרט ששואב מתרבות ויומיום של השכנים שלי, אבל אני לא מבינה מילה ממה שאומרים בו. מכאן אני לא יכולה שלא לחשוב עד כמה קשה לעשות אמנות כזו בישראל של היום, כמה כוח ותעוזה דרושים להפקת סרט פרו ערבי עם רמזים עבים בגנות הכיבוש, בימים שבהם מכריז משרד החוץ על תמיכה בהפצה בינלאומית בסרטים שמראים את ישראל כבחורה לעניין. ומיד אני מבינה שגם אני, עם כל הרצון הטוב, לא יכולה להיות אובייקטיבית.

האם אני ממליצה על הסרט הזה מתוך התחשבות בתנאים ממנו צמח, מתוך מחויבות שמאלנית, מתוך מניעים של קירוב לבבות, כדי לפצות על הגזענות הסמויה שבי, או שזה באמת סרט טוב? כל עוד המצב המסריח הזה נמשך, אני חוששת, אין לי שום דרך לדעת בוודאות.