סמרטוט

אוי לא, למקסימיליאן הקר יצא עוד תקליט. קוראים לו “Rose”, ולמרבה הצער הוא ממשיך את הקו של התקליט הראשון, ההוא עם הלהיט "פוליאסטר" שגרם לכל הגלגל"צניקים להתאהב בסנטימנטליות הנפוחה של הנער הגרמני עדין הנפש. התקליט החדש נפתח בשיר אהבה נוגה וטראגי המוקדש לקייט מוס. אם זה לא היה מקסימיליאן הקר – נער הפוסטר של הרומנטיקה הנוגה והטראגית – הייתי משערת שזאת בדיחה (למרות שאחרי כל הסיפור של גווינת פאלטרו והזמר של קולדפליי, אני כבר באמת לא מבינה שום דבר). אישית אני מעדיפה את שיר האהבה של אריאל הורוביץ לרנה זלווגר.

הקר, כידוע, מרגיש הכי נוח באזור של בלדות פסנתר עדינות, עליהן הוא אוהב להביא אותה בשירת פלסטו שמאלצית, א-לה מיוז או רדיוהד, למרות שקולו לא ממש בנוי לכך. רוב הזמן הוא מנסה להישאר שם, עם סטיות קטנות לצדדים. בתור כוכב אינדי שכזה, הוא גולש לפעמים גם לכיוונים בריט-פופיים עדינים, כמו בהימנון המסכנות “That's What You Do” - תחשבו ריצ'רד אשקרופט בלי הסמים ועם מבטא גרמני. והיות שטרחו והביאו להקר מפיק מן השורה הראשונה - גארת' ג'ונס, שהיה אחראי על לא מעט מן הצלילים האלקטרוניים של האייטיז, כמו דפש מוד, ג'ון פוקס, אירייז'ר ופאד גאדג'ט - יש בתקליט גם קצת אלקטרוניקה, שלא ממש מתלבשת עליו, אבל הקר הוא לא בחור שיילך מכות על דבר כזה. “Daylight” הוא שיר סינת'-פופ תקני ואילו “My Love For You Is Insane” הוא כמעט דראם נ' בייס. אבל אחר כך חזרה לפסנתרים ולקיטורים. בכל התקליט מקסימיליאן מתבכיין על בחורות שלא אוהבות אותו יותר או על בחורות שלא אהבו אותו מעולם. האירוניה היא שזה מבטיח לו שעוד ועוד בחורות חדשות כן יאהבו אותו. מה אני אגיד לכם? אם הוא לא היה כל כך מריר הוא היה ריצ'רד קליידרמן.

אחת ההפתעות הגדולות של המוזיקה האלקטרונית בקצה הלגמרי לא קלאברי שלה הגיחה לפני שנתיים מקנדה. דן סניית', בחור צעיר ומוכשר עם רקע של מוזיקה קלאסית ואצבעות קלות על העכבר, קרא לעצמו מניטובה והוציא בלייבל "ליף" הבריטי - אותו הקים פליט 4AD באמצע הניינטיז למטרות כאלה ממש – אלבום בשם “Start Breaking My Heart”. אותו אלבום סימן את מניטובה בתור אחת התגליות המפתיעות של האלקטרוניקה ב-2001. ולמרות שם האלבום, זה ממש, אבל ממש, לא דומה למקסימיליאן הקר. לא שהתקליט הזה אחראי על איזושהי מהפכה או תקדים ממשי בעולם המוזיקה האלקטרונית, אבל תוך שימוש באינספור סאונדים מעולמות מוזיקליים שונים ומגוונים, הוא בהחלט הזריק מנה בריאה של רעננות פופית מתוקה למפלצת הבריינדאנס. שזה כבר יפה, אבל הסיפור לא נגמר כאן.

האלבום השני של מניטובה, “Up In Flames”, כבר כאן, וגם הוא לוקח מה שהוא יכול מאיפה שהוא יכול – מכל הבא ליד, בלי להתקמצן – עם שפע של שכבות ורבדים. ומה שמעניין ומרשים אצל מניטובה, זה שלמרות שפע הסאונדים והמבנה הכביכול כאוטי של הקטעים, התוצאה הסופית לעולם לא משדרת גודש או עומס או כבדות, אלא דווקא איזושהי פופיות אוורירית, קלילה, מרגיעה וחלומית.

למרות שהתחושה באלבום החדש נשארה אופטימית ומרחפת כפי שהיתה בקודם, נוסף לו עוד פן. הפעם האלקטרוניקה העכשווית התחברה למסורת הרוקנרול, והחיבור הזה נשמע טבעי ואורגני להפליא. לאלבום החדש של מניטובה יש תחושה הרבה יותר חיה מהקודם, והפעם נוספו ליצירות המחשב גם כלים חיים, שנוטלים חלק פעיל גם בהופעות החיות של מניטובה. את “Up In Flames” ניתן להגדיר כפופ פסיכדלי עכשווי. זה כאילו ספייסמן 3 נולדו מחדש, למציאות טכנולוגית שונה, והפעם הם במצב רוח הרבה יותר טוב.