היבריס

בוקר אחד התעוררה אוריאנה פלאצ'י כדי לגלות ששני מטוסי בואינג התרסקו לתוך מגדלי התאומים והרסו לה בוקר ניו יורקי מקסים. פלאצ'י, עיתונאית איטלקיה ותיקה שבמשך עשרות שנים כתבה מאזורי סכסוך שונים בעולם והסתכסכה עם רוב הקהילה המקצועית שלה, שמרה במשך עשר השנים האחרונות על שתיקה מרצון. היא ישבה בדירתה במנהטן, בדירתה השנייה בפירנצה או בבית הכפר שלה על גבעה בטוסקנה, הביטה סביבה בתיעוב ובכל יום בחרה מחדש בגלות; גלות מאיטליה בניו יורק, וגלות מהעולם בכל מקום שבו היתה.

לא צריך הרבה סיבות כדי לרצות לגלות מהעולם הזה, בטח לא אם מסתכלים לו בעיניים ורואים את הכמויות הבלתי נתפסות של רוע, סבל ואכזריות שנשפכות בו מדי יום. ופלאצ'י, במשך רוב הקריירה המקצועית שלה ובעצם רוב חייה, מאז שבגיל 16 הצטרפה למחתרת האנטי-פשיסטית באיטליה של מוסוליני, לא התחמקה מהרוע. היא לא אומרת את זה במפורש, אבל מכתיבתה עולה התחושה שבשלב מסוים היא פשוט לא יכלה יותר. היא כן כותבת שלא חשוב איפה הגלות מתרחשת, בכרך בן תשעה מיליון תושבים או על גבעה בחבל קיאנטי; "הבדידות היא זהה. וכך גם תחושת התבוסה".

וכך, גולה, מובסת ומרירה, מצאו אותה אירועי ה-11 בספטמבר. הרוע שממנו ביקשה לברוח הגיע עד לפתח מגדל המגורים היוקרתי בלב מנהטן. עורך של עיתון איטלקי פנה אליה וביקש ממנה לכתוב על תחושותיה מאותו היום. אז נפרץ סכר של עשר שנים, ומטענים מכוונים-היטב של כעס, מרירות ותסכול שהפך לשנאה נורו לכל עבר. בסופו של דבר הפך המאמר העיתונאי לספר. "הזעם והגאווה" (הוצאת דביר) הוא ספר כועס, מריר, שונא, שכתוב בכישרון רטורי גדול כל כך עד שהוא כמעט משכנע. כמעט.

התזה המרכזית של הספר היא זאת: העולם המוסלמי רוצה להשתלט על העולם המערבי. הוא לא יכול לעשות זאת בכוח צבאי – למרות שהוא לא בוחל בזה – ולכן הוא בוחר בשיטת הפלישה האזרחית והכרסום האיטי והמתמשך ביסודות המערב: עשרות מיליוני מוסלמים חיים באירופה, קובלת פלאצ'י, מנהלים שם את החיים החשוכים שלהם ובלי שום בושה פוגעים בכל מה שמקודש למערב. ואירופה? במקום לעמוד על הרגליים האחוריות ולהתגונן, היא מנסה לרצות את המוסלמים, לתת להם מקום במסגרת הדימוי הרב תרבותי של "אירופה החדשה" ולהתעלם מהעובדה שהמוסלמים לא ממש חפצים ברב תרבותיות כזו. כל זאת נעשה תוך כדי הפצת הדימוי השקרי שהתרבות הערבית-מוסלמית איננה פחותה בערכה מהתרבות האירופית, ולכן אין למערב שום סיבה לנסות ולכפות את הנורמות שלו על העולם המוסלמי. כך, בשילוב של עיוורון ושאננות, מוביל העולם המערבי את עצמו לאבדון. ה-11 בספטמבר היה רק תזכורת לחומרתו של התהליך הזה, שנמשך כבר עשרות שנים.

הרבה שנאה מופנית בספר כלפי העולם הערבי והמוסלמי, אבל העולם הזה הוא עבור פלאצ'י רחוק מדי, אחר ושחור מכדי שתכוון כלפיו ביקורת. הביקורת מופנית כלפי העולם המערבי; ארצות הברית ואירופה. המערב, כך טוענת פלאצ'י, שכח שהוא עליון על חלקי העולם האחרים. ואם לא שכח, אז הוא מרגיש מאוד לא נעים להגיד את זה לפני כולם. כדי לבסס מחדש את טענת העליונות של התרבות שלה, היא מקדישה חלק ניכר מהספר לתיאור הזוועות של המשטרים האיסלאמיים בעולם – משטר הטאליבן בראשם – ולתיאור השמות שעושים המהגרים המוסלמים בערים היפות, הנקיות והמתורבתות של אירופה. אבל את פערי התרבות היא לא רוצה או מבקשת למחוק. הדבר היחידי שהיא רוצה הוא להחזיר את ההיררכיה התרבותית הטבעית בעיניה – המערב הוא עליון – ולדאוג שהתרבות הנחותה יותר לא תגיע ותפיץ את בשורתה במקום בו פלאצ'י עלולה להיתקל בה.

לאורך כל הספר פלאצ'י מודעת לסכנות שבאידיאולוגיה טוטאלית. היא מביאה הרבה דוגמאות לאסונות שהביא לעולם האיסלאם הפונדמנטליסטי, או להבדיל הקומוניזם הפונדמנטליסטי. אבל היא שוכחת שני דברים. הדבר הראשון הוא שהמערב, על הקדמה התעשייתית והטכנולוגית שלו, אחראי להרבה יותר גוויות במאה העשרים מאשר העולם הערבי-מוסלמי. ולא רק טכניקת ההרג שלו יעילה יותר, גם האידיאולוגיות והמבנים התרבותיים שהוא שכלל לשם כך. תורת ההשמדה הנאצית והאדרת המלחמה הפשיסטית הן המצאות עם תו-תקן של תרבות המערב. ואם אחרי מלחמת עולם נוראית אחת פתח המערב בזו הנוראית יותר שאחריה, אי אפשר יותר לנסות ולטעון שהתרבות שלו היא נאורה יותר או מסוכנת פחות לשלום העולם. והיום, כשארצות הברית מאמצת בזה אחר זה צעדים המגבילים את חופש הפרט ומנצלים את שאר העולם למטרותיה (וכל זה בשם החופש), הערכים המערביים שפלאצ'י מדברת עליהם נראים ריקים לא פחות מהאמת והצדק שעליהם מדברים המולות באפגניסטאן.

הדבר השני הוא שמול הפונדמנטליזם האיסלאמי או הקומוניסטי ניצב פונדמנטליזם קפיטליסטי אלים לא פחות; פונדמנטליזם שבעולם של היום הפך את עצמו לשקוף. עבור חלק גדול מאוד מהעולם המערבי אין למעשה אופציית חיים אחרת מזו שהם מכירים. הם לא מסוגלים לראות שתחת מעטה של "זכויות הפרט" הפך הקפיטליזם את הפרט המערבי הממוצע לאדיש לסבלו של הזולת, ואת הקולקטיב המערבי לאדיש לסבל של זולתו הלא-מערבי. אם פלאצ'י לא עיוורת לפונדנמנטליזם הזה, הרי שהיא ממעיטה בערכו של העוול שהוא גורם. אם העולם ימשיך ללכת בדרכה של פלאצ'י, הוא ימשיך לשמר את הפערים הענקיים בין העולם הראשון לשלישי ויתרץ את זה בכך שהתרבות של העולם השלישי הופכת אותו ראוי לתנאים בהם הוא חי. בצורה כזאת הזעם בעולם הלא-מערבי רק יגבר, והגאווה - יותר נכון, ההיבריס - של המערב תוביל את העולם אל גורל גרוע בהרבה מחזון הבלהות של פלאצ'י, בו רחובות אירופה שטופים באנשים כהים עם רעלות וכאפיות.