"לאחות את הקרע בעם? אחדות? לצערי אלה כבר סתם מילים"

אם יש מבקר חריף וחסר רחמים ליהורם גאון הוא יהורם גאון בעצמו. "קשה לי לראות את עצמי או לשמוע את עצמי", הוא אומר בריאיון ל'ועדת תרבות'. "אני זוכר שאפילו ב'קרובים קרובים', אחרי שהיינו מסיימים לצלם את הפרק כולם היו הולכים לצפות בו ואני הייתי הולך הביתה. אני לא מסוגל לראות את עצמי. להיות פרפקציוניסט זה על גבול הקללה. מצד אחד זו ברכה כי אתה כל הזמן רוצה להיות טוב יותר. אתה שר שיר ואתה רוצה שפעם הבאה תשיר טוב יותר, שהשורה תהיה טובה יותר. זו הברכה בפרפקציוניזם. אבל הקללה היא שלעולם לעולם לעולם אתה לא מתרווח לאחור על כיסא ואומר 'וואו, זה היה מצוין'".

באף שיר? לעולם?

"לעולם. תמיד יש תיקון קטן, פה הייתי יכול ככה, שם הייתי יכול אחרת, כאן הייתי צריך לעשות ככה".

אחרי כל כך הרבה שנים אתה שומר שיר שלך ואומר 'אוף, הייתי צריך לשיר שם אחרת'?

"כן. זה לא משתכלל, לא נרפאים מזה לעולם".

ומה לגבי ביקורת חיצונית, נגיד כזו שאתה קורא בעיתון? איך היא משפיעה עליך?

"כשיוצא לי שיר או סדרה או סרט, אני מסתפק בזה שאתה ראית ואתה אומר לי 'בוא'נה, היה מאוד יפה, תודה רבה'. מספיק לי. אני לא הולך לראות את הסרט או הסדרה כדי לאשר את זה, כי אני המבקר הנורא ביותר שיש לי".

ואם מבקר כתב דברים לא טובים אתה תקרא?

"למה שאני אקרא אותו?".

כי זה תפקידו בעולם.

"בסדר, אז תפקידי לשחק ואני מסתפק בדברים הטובים שאומרים לי".

**
האזינו כאן לריאיון המלא עם יהורם גאון בספוטיפיי

יהורם גאון (אוטוטו 86) הוא אחד מגדולי האמנים הישראליים מאז ומעולם, אגדת תרבות בשר ודם. את דרכו החל בלהקת הנח"ל בשנות החמישים, משם המשיך לשלישיית גשר הירקון ומאז ועד היום הקליט מאות שירים שהפכו לקלאסיקות. נמנה רק קמצוץ מהם: "הנני כאן", "כל הכבוד", "יש מקום", "רוזה", "אלף נשיקות", "בלדה לחובש", "לא תנצחו אותי". הוא זכה לתהילת ענק כששיחק בסרטים כמו "קזבלן" ו"מבצע יונתן", כיכב בתיאטרון וכן בטלוויזיה ("הצורף", "נבלות", סברי מרנן" וכמובן "קרובים קרובים"). בשנת 2004 זכה בפרס ישראל ורבים מכנים אותו - בצדק, כמובן - "הזמר הלאומי".

ב-8 בינואר הוא יעלה לראשונה בחייו על בימת היכל מנורה שבתל אביב למופע ענק בהפקת לואי להב, שבו יארח את שירי מימון, סאבלימינל ותמיר גרינברג. "אני לרוב אוהב להופיע לבד, אני לא אוהב לארח, אבל אחת לכמה זמן אני מביא אורחים. חברת ההפקה שלי עשתה איזה סקר או מחקר שבדק מי אהוב ובולט, מי יכול לתרום לקהל, ובחרו בשלושה האלה. הם ישירו שירים שלי בכל מיני וריאציות, בעיבודים שונים ויפים וזו תהיה חגיגה גדולה ואני נרגש מאוד".

מפתיע שאתה עדיין כל כך מתרגש.

"הרבה אנשים שואלים אותי איך עם כל כברת הדרך והניסיון אני עדיין מתרגש. אתה יודע מה? אם אתה במקצוע הזה ואתה עומד אל מול קהל ואינך מתרגש - אל תהיה שם, תבחר מקצוע אחר. כי ההתרגשות הזאת היא זו שעושה את החשמל, היא זו שמציתה את הניצוץ".

גם כשמדובר באיזו הופעה קטנה?

"כן, אני מתרגש לפני כל הופעה כי הופעה היא מבחן. אתה תמיד נלחם על אהבתו של הקהל. זה לא כמו לקבל דרגת אלוף-משנה אחרי שנלחמת עליה ואחרי כן אתה כבר מסודר. אני נלחם על הדרגה הזאת כל יום וכל הופעה, לא רק שאני נמצא על הבמה, אלא במחשבות שלי על מה יהיה היום בערב. כזה אני. ואני מאחל לכל הזמרים, או לכל אלה שעומדים על במה, שזאת תהיה התחושה שלהם. כי בסך הכל אתה יוצא מזה נשכר כשאתה עולה על הבמה ואז קורה הדבר הנפלא הזה.

"מישהו חכם אמר פעם את המשפט הידוע 'קול המון כקול שדי' ואין לי ספק בכלל שהאיש הזה עמד על במה כי ברגע שהוא עמד מול הקהל וראה את הדבר המופלא הזה, הנהדר הזה, אתה יכול להמריא איתו על ענני רוח. אז נכון שזה היכל מנורה, ונכון שזה מופע מיוחד, ונכון שיש הרבה נגנים על הבמה, אבל הופעתי גם באולמות קטנים ואני לא זוכר שהתרגשתי פחות. אני מתרגש כי המפגש עם הקהל הוא פלאי, הוא שמיימי בשבילי".

מתוך מאות השירים שלך, איך מחליטים מה מכניסים להופעה ומה משמיטים?

"אתחיל מהתחלה: כדי לבחור שיר אני צריך לאהוב מאוד את המילים שלו ואת המנגינה שלו. מבין כל מאות השירים שלי, אין אצלי שיר אחד ששרתי אותו 'כי צריך'. אין אצלי 'צריך'. אני חייב מאוד לאהוב אותו. תמיד הייתי מאוד צמוד למלחינים כמו וילנסקי, סשה ארגוב, מרדכי זעירא, נעמי שמר. העקביות הזו היא עוצמה. זה אשר לבחירת השירים לפני שמקליטים אותם. אני לא זוכר ברגע זה לספר לך מה הוא השיר השני אחרי 'אלף נשיקות', או השיר השני אחרי 'בפרדס ליד השוקת'.

"מה שקורה בהופעות זה שאני מנסה להכניס שיר כזה או אחר ואז אני חש בקהל שזה פחות טוב ואני לא צריך יותר מזה. אני צריך הופעה אחת. אני לא עושה אקספרימנטים. אני צריך הופעה אחת לדעת שהוא לא היה מי יודע מה, והוא זז הצידה, ובמקומו נכנס משהו אחר. אני מרגיש מיד תגובה של הקהל. אני בוחן את השירים, בודק אותם פעם אחת, אני לא צריך יותר. אם אני שומע נפילה אצל הקהל, השיר הזה לא יהיה יותר. והדבר העצוב הוא שזה באמת שיר מקסים ונהדר, אבל לפעמים המפגש עם הקהל לא מוצלח".

יהורם, עם יד על הלב, יש שיר שאחרי כל כך הרבה שנים כבר נמאס לך לשיר בהופעות?

"לא, אין כזה דבר. כל הופעה זו חגיגה, ההופעה של היום איננה דומה במאומה להופעה של אמש. אלו אנשים אחרים, הכול אחר, ובשיר הראשון אני יודע איך תיראה ההופעה כולה".

אחרי עשרות שנים של קריירה, אתה ניגש לבמה אחרת?

"לא, ממש לא. אני זוכר כמה רציתי להתבלט ולהצטיין בלהקת הנח"ל ולאט לאט צברתי אנשים שהכירו אותי ואהבו מה שעשיתי, וזה הלך וגדל. והגעתי למקום שהתחלתי לחשוש מכך שאפסיד מה שיש כבר, מה שכבר רכשתי. אז כשאני בא להופיע עכשיו, אני מפחד שזה לא יעמוד אל מול ציפייתם של האנשים. זה כל הזמן הולך ומסתובב סביב אותו מעגל - מהיום שרציתי לרכוש לעצמי מעריצים, ליום שאני ירא מלהפסיד מעריצים. זה לעולם לא מפסיק. לעולם. אתה כל הזמן בתהליך כזה של מלחמה על אהבתו של הקהל. כל הזמן".

מה הדבר הכי מפתיע בקריירה שלך?

"כשסיימתי את התיכון והלכתי לצבא, הייתי אמור להיות בחיל המודיעין. הייתי אמור להיות מזרחן בהמשך. למדתי במגמה מזרחנית עם שבתאי שביט ועוד כמה חברים. למדנו מזרח תיכון, ערבית, איסלם. ידענו ערבית מצוין. ואז הגיעה אחת התלמידות [עליזה רוזן - נ"י] שסיפרה יום אחד שהתקבלה ללהקת הנח"ל. עבורנו זה היה חלום בלתי מושג, הלהקה הזו. לא יכולתי להסביר לך מה עבר עליי כששמעתי שהיא התקבלה. קינאתי בה קנאה עצומה ונוראה.

"ואני כל ילדותי רציתי לעמוד על במה ולשמוע מחיאות כפיים. הלכתי למגמה מזרחנית כי הבית שלי לא ראה בלהקה צבאית או בזמרה משהו שיש בו כבוד גדול. זה היה בית ספרדי ירושלמי. זמרה לא הייתה חזות הכל, לא הייתה משאת נפש. ואז אני וחברי לכיתה תובל פטר נסענו ליפו באוטובוס למבחנים ללהקה צבאית, שרתי 'עגלה וסוסה', ואז יצא מהאולם קצין שקרץ לנו".

כלומר רמז לך שהתקבלתם.

"כן, הוא רמז לנו. בסופו של דבר היה איזה מאבק בין חיל המודיעין לבין הלהקה הצבאית אבל הגענו ללהקה צבאית".

בסוף דווקא להקת הנח"ל ניצחה את המודיעין, וכולנו הרווחנו משהו גדול בתרבות הישראלית.

"הלהקה ניצחה וסללה לי את דרך חיי, בוודאי. כל החברים שלי מהמגמה המזרחנית המשיכו אחר כך לאקדמיה, אגב".

כלומר, בדלתות מסתובבות יכולנו למצוא אותך היום מרצה באוניברסיטה וראש החוג לאסלאם באוניברסיטת תל אביב.

"בוודאי. הייתי שם כבר. וחשבתי על זה שאם כן הייתי הולך למסלול הזה, הייתי במקהלה של החוג לאיסלם באוניברסיטה (צוחק)".

יהורם, יש משהו שאמרת לפני 7 באוקטובר שאתה מצטער עליו בדיעבד?

"לא. אני חי כמו שכולם חיים היום, בתדהמה נוראה ממה שקרה לנו ב-7 באוקטובר. עד שלא נדע מה בדיוק קרה באותו יום וביום שלפניו - אנחנו לא נירפא ולא נשתקם. זה מאוד לא מקורי מה שאני אומר עכשיו, אבל אני מלא תקווה שנצא מזה לאור גדול. אנחנו נצא מזה כי אני לא מסתכל על סיפור חיינו כמשהו שקרה רק ב-7 באוקטובר, או ב-73' או ב-48'. אני מסתכל על זה כמסע ארוך וכמכלול עצום של היסטוריה יהודית בת 4,000 שנה, שיש בה עליות ומורדות, והיא הולכת לכיוון האור. ככה אני מאמין וכך אני חושב, ואני מאמין באמת בכל מאודי שאנחנו נראה את האור.

"אם מתייחסים לקטע אחד מההיסטוריה רבת השנים הזו, אז אתה באמת יכול לקבל דיכאון איום ונורא. אני מסתכל על זה כמכלול, כסיפור ארוך בן 4,000 שנה. יש המון משפחות שהתרסקו לרסיסים מאותו קטע בהיסטוריה, ואני יודע שזו מועקה נוראה, אתה יודע שאחוז מהאוכלוסייה נהרג במלחמת השחרור? זאת אומרת, האנשים שמחרפים את נפשם בשביל הסיפור הארץ-ישראלי הזה, הם כל כך רבים. וכל אחד כזה זה משפחה שהתרסקה. ולכן אני מנסה לצאת מזה החוצה ולהסתכל על כל המרחב הזה, ואני מוצא בו סיפור של עליות ומורדות, סיפור של גירוש ספרד, של שואה, של מדינה שקמה אחרי גלות, ושכולנו מדברים אותה שפה. חזרנו לאותה שפה, חזרנו לאותם מקומות שבהם נביאים שלנו הלכו והטיפו ליושר סוציאלי אדיר, ואנחנו הולכים באותם משעולים".

השאלה אם יוכל לבוא עלינו גם שקט באזור הזה. שלום, פתרון, הסכם, תקרא לזה איך שתקרא.

"אתה שואל אותי שאלה שאני קטן בשביל לענות עליה. אני אופטימי מאוד כי אני מאמין גדול בעם הזה. ואכן כשרואים את חצי הסהר שמתחיל בטורקיה ומסתיים במצרים ובאמצע יש נקודה אחת שבה אנו חיים, זה לא מצב מרנין. ידוע הרי שהם מתייחסים לכל המרחב הזה כאדמת וואקף. אבל אני רוצה להאמין שהמוח היהודי הוא זה שיסייע בידנו להישמר באזור הזה, שלא כל כך אוהב את זה שבמרכזו יש עם יהודי".

אתה עדיין משוכנע שהעימות בין היהודים לערבים הוא מלחמת דת?

"אני עומד מאחורי כל מילה".

אז איזה עתיד צפוי פה אם נידונו למלחמת דת?

"קודם כל, היו פה ממלכות יהודיות במקום הזה. גם אם ימשיכו לספר לנו שהר הבית לא היה ולא נברא, כי כבר יש כאלה שמנסים לומר את זה. נקודת המוצא שלי היא מקור ותחליף. אלף שנה אחרי היהדות קמה הנצרות, 600 שנה לאחר מכן קם האיסלם. התחליף שבא להחליף את המקור חשב שהמקור כבר עבר זמנו וצריך להיעלם מן העולם. אלא שהמקור לא מתאדה. המקור פורח, המקור משגשג, ובמקור יש הרבה מאוד ראש ושכל ותבונה והרבה מאוד פרסים של נובל. מפה זה נובע ולכן אמרתי מלחמת דת. ברגע שהתחליף מודה בקיומו ובחיותו של המקור, הוא מתייתר. לא המחליף הראשון, שהוא פתח אדיר לאנטישמיות, ובוודאי שלא המחליף השני שבא 1,600 שנה אחר כך. אם המקור חי ופורח - התחליף מתייתר. לכן זאת תהיה מלחמה שתדרוש מאיתנו כוח ועוצמה ותבונה איך להילחם בכל הסובב. ואנחנו נגבר כי אנחנו המקור ואנחנו האמת".

כמו ששר סאבלימינל שאותו תארח בהופעתך - "אני המקור בלי שום קשר לציפור".

"בחיי שלא ידעתי".

יהורם, לאור כל סיפור החנינה עכשיו, אתה שמח שאתה לא בבית הנשיא?

"למה שאני אהיה בבית הנשיא?".

כי בזמנו דובר על זה שיכול להיות רעיון טוב שאתה תהיה נשיא.

"בלי שום קשר לחנינה, אני עושה את הדבר הנפלא ביותר שהמרומים היו יכולים להעניק לי. אני עומד על הבמה, מולי אלפי בני אדם, מה יכול להיות נפלא ונהדר יותר מן התחושה הזאת שכל האנשים האלה באו רק למטרה אחת - לראות אותך. גם נשיאות לא מתקרבת למעלה הזאת".

אבל בפוליטיקה יש כוח.

"אתה חושב? אני לא מתחרט ולא מצטער, וכל כך מאושר במה שהוענק לי, במה שאני עושה, באמת".

לפני כמה וכמה שנים אתה אמרת שהמוזיקה המזרחית היא "זבל שלא ברא השטן". איך אתה מסתכל היום על האמירה שלך אז?

"אני לא מתחרט על אף מילה שאמרתי. אני התכוונתי אז למילים. אני איש של מילים, ואני לא מסוגל לשמוע טעות במילה המושרת ולראות זילות בשפה הזו שחזרה אלינו אחרי כל כך הרבה שנים. אני מאוד מאוד מקפיד. תבין, אבא שלי היה מורה לדקדוק עברי, ולפני שהייתי שואל אותו שאלה הייתי עושה בראש חזרות, אתה מבין? אם הייתי מתכוון למנגינות, היית יכול לצחוק עליי. אבל תקרא את הטקסטים, לפחות מאז. אני לא יודע אם יש שיפור מאז".

אתה צופה בחיקויים שלך?

"כן, מצחיק".

ערן זרחוביץ' נגיד?

"כן, מצחיק מאוד, אני נהנה מזה".

הוא דיבר איתך פעם על החיקוי? נפגשתם?

"אני לא מכיר אותו בכלל".

איזה שיעור לחיים הבנת רק בגילאי 70-80 שלא הבנת בצעירותך?

"אני מבין שאני צריך תשובה חכמה פה אבל אין לי אחת כזו. אני רק יכול לספר על עצמי שאני כל הזמן דואג שיהיו לי תוכניות לא רק למחר אלא גם למחרתיים. אני חייב לדעת שעוד חודש אני מתחיל סרט, ועוד חודשיים יש לי מופע גדול וכו' וכו'".

כי זה שומר אותך חיוני ועסוק?

"אתה כל הזמן ממשיך קדימה, זה מין אופק שאתה כל הזמן הולך אליו והוא כל הזמן נמצא שם".

היה רגע בקריירה שפתאום פחדת, "לא יהיה לי מה לעשות מחר ומחרתיים"?

"לא נעים לי להגיד לך אבל לא קרה לי כדבר הזה".

הרבה רואים בך סמל לאומי. זה מחייב אותך לזהירות יתר?

"אני לא יודע מה זה בדיוק אומר, אז לכן אני לא יודע מה זה מחייב אותי".

אתה יודע שאתה יותר מסתם זמר או שחקן. אתה סמל.

"אבל למה זה יכול לחייב אותי? מה אני צריך לעשות? שמע, אני חושב שצריך להציג את הדברים הפוך. זאת אומרת, מה שאתה חש - ואתה מחמיא לי מאוד ואני מודה לך על כך - הוא בזכות ההתנהגות שלי ולא שרואים אותי ככזה ולפיכך אתנהג בהתאם. מה שאמרת זה בזכות המקום ממנו באתי ולא להיפך".

חשוב לך לאחות בין הקרעים? לגשר על פערים? למצוא מכנות משותפים בין מחנות פוליטיים?

"הלוואי ויכולתי, אבל זה נשמע לי כבר מילים שאין בהם ממש, לצערי הרב. צריכה להיות טלטלה נוראה שתגרום לדבר הזה. אנחנו בעד איחוד וצריך להיות איחוד אבל נראה לי שאלו סתם מילים, לצערי".

אתה מתכוון להינשא לבת זוגך בשנים האחרונות?

"נראה, נחשוב על זה אולי".