"לפני שנים רבות יצא נער איטלקי בן 13, בן למשפחת פועלים, מגנואה אל אמריקה - לבדו - כדי לחפש את אמא שלו". כך מתחיל הסיפור הקצר "מן האפנינים אל האנדים", מתוך ספר הילדים המפורסם "הלב" של אדמונדו דה אמיצ'יס. אלא שאת הסיפור של מרקו רוסי, הילד שלבו סוער בו - כמו הים, כמו לב הים - מכיר כל ישראלי מגיל מסוים בזכות סדרת האנימה "הלב" ששודרה כמעט בכל חופש גדול בשידור יומי במהלך שנות השמונים והתשעים.
הספר "הלב" התפרסם בשנת 1886 והפך לאהוב ביותר על ילדי איטליה. סיפורו הקצר של מרקו מתוכו תורגם לעברית בהוצאה פולנית כבר בשנת 1899 על ידי א.לובושיצקי תחת השם "הנודד הקטן". שמו של הגיבור בתרגום העתיק הזה הוא "מרקא", והעברית בו כל כך ארכאית, שהתחושה היא כמו של לקרוא את אחד מהספרים החיצוניים לתנ"ך. כך למשל כשמרקו - סליחה, מרקא - מתעורר בלב הים באמצע סערה אכזרית, הוא מתאר אותה כ"שואה". לרגע אפשר לחשוב שמדובר בבן דור ה-Z שמשתמש במילה "שואה" בציניות - אלא שאז מבינים שההוצאה הזאת יצאה לאור 40 שנה לפני מלחמת העולם השנייה.
בשנת 1922 הסיפור הקצר תורגם שוב לעברית, הפעם בהוצאת "אמנות" של שושנה פרסיץ שפעלה באותם שנים בפרנקפורט. המתרגם אריה סמיאטיצקי - כיאה לאותם ימים - נאלץ להשמיש מילים חדשות בעברית לצורך התרגום, והוסיף לוח מילים חדשות שחידש עבור ההוצאה. כך, סיפורו הקלאסי של מרקו היה הראשון בו השתמשו במילה "חזית" כדי לתאר פני בית, "חוסם" כדי לתאר מישהו שסוגר מעבר וגם את המילה "מסגד" כבית תפילה של מוסלמים - או כפי שקוראים להם בספר - "מושלמים".
למעשה, עוד לפני שהוקמה מדינת ישראל תורגם הסיפור כבר שלוש פעמים. בעשור השני של המדינה הספר תורגם עוד פעמיים והודפס - ועד היום אפשר כבר לספור לפחות שבעה תרגומים שונים לאותו סיפור. אלא שעם כל הכבוד לספר (שהיה פופולרי בצורה חריגה בשנותיה הראשונות של ישראל) - הילד מרקו הפך לדמות איקונית בתרבות הישראלית בזכות סדרת טלוויזיה יפנית שנקראה במקור "3,000 מייל בחיפוש אחרי אמא", ותורגמה לעברית בשם "הלב".
כעת, כמעט 140 שנה אחרי שהסיפור יצא לאור, החליט המפיק בר קדמי להחזיר את מרקו אל הבמות - ולחדש את המחזמר "הלב - מרקו" משנת 1997 שכתב אסף לוין עם שירים ומוזיקה מקורית של ירון כפכפי. אגב, בהפקה המקורית השתתפה גם אמו של האחרון, עליזה כפכפי ז"ל. היו עוד הצגות ומחזות זמר שהתבססו על הספר הקלאסי, אבל זה היחיד ששרד וחוזר לסיבוב נוסף
בצד החיובי יש לציין שגם אחרי עשרות שנים - המחזמר עובד. הפקתית לא מדובר בברודווי, אבל גם לא ברמה נמוכה של הצגות לילדים "עם שירים". בעיקר בגלל שהפזמונים שכתב כפכפי לפני כל כך הרבה שנים מצליחים להיות קליטים מצד אחד, ולא ילדותיים מדי מצד שני. בתור מישהו שהולך ללא מעט הפקות לילדים בשנים האחרונות אני יודע כמה שזה נדיר.
מצד שני, קשה מאוד לילדים של היום להזדהות עם סיפורו של מרקו. ילדי ישראל לא יוצאים מהבית בלי טלפון וקשה להם לדמיין ילד קטן שאבא שלו יסכים שהוא יפליג לבד לחפש את אמו בארץ זרה עם שפה שהוא לא מכיר. זו הסיבה שכמו בסדרה, מרקו (שמגולם על ידי לוטן פארן) לא מקבל את הרשות של אף אחד ובעצם בורח מהבית.
אלא שבעוד הסדרה לא ציפתה את המציאות בסוכר, ונתנה למרקו להתמודד עם בדידות ואובדן (אלוהים אדירים, הפרק בו חמוריקו הזקן מת בידיו של מרקו היה אחד מהרגעים המצלקים של כל ילדי ישראל) - המחזמר עוטף את מרקו במלאך שומר (שלמה בראבא המצוין), חברים (יולי שפלר בתור "ג'ולייטה" וטל רינגלהיים בתור טוניו שגונב את ההצגה לא פעם) ושירים וריקודים שתמיד עוזרים להתמודד עם העובדה שאתה נמצא בעיר זרה בלי אמצעים לכלכל את עצמך בזמן שאתה מחפש את אמא שלך שבשלב הזה אין לך שום דרך לדעת אם היא חיה או לא.
בסיכומו של דבר מדובר במחזמר לא רע, שמצדיק את תג המחיר שלו, בטח יחסית לשאר מופעי הילדים. אין מה לצפות להפקה יוקרתית ברמה של "היפה והחיה" ואפילו לא של הפסטיגל - אבל כן לסיפור מהודק עם מסר פשוט ומתוק שיתאים לילדים קטנים.
מיכל ינאי עדיין מהממת אחרי כל השנים, בראבא משעשע מאוד - גם אם הוא לא תחליף לקופיקו - והילדים השחקנים מוכשרים ומלאי קסם. ובכל זאת, נראה שרגע השיא של המופע כולו היה בסיום כשכל האנסמבל עשה קאבר לשיר הפתיחה האלמותי של אילנית ולפתע כל ההורים המנומנים התעוררו והתחילו לשיר בשאגה: "הלאה, אל המרחב - אמא, שם במרחק. עוד מחכה לו דרך ארוכה, אל המקום בו אמא מחכה". קשה היה לפספס את המבטים הנדהמים של הילדים שהסתכלו על הוריהם בלי להבין מאיפה הם מכירים את השיר. האמת, יכול להיות שהרגע הזה לבדו היה שווה את מחיר הכרטיס.