האופרה הישראלית מציגה הפקה חדשה של "יולנטה", יצירתו האחרונה של המלחין הרוסי הדגול פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי, שעולה בפעם הראשונה על במת האופרה הישראלית.
במרכז העלילה עומדת נסיכה עיוורת בשם יולנטה, שגדלה בגן מבודד בארמונו של אביה המלך רנה. האב המגונן מסתיר ממנה את עיוורונה, את קיומם של אור וצבע ואפילו את דבר היותה נסיכה. כאשר הרופא איבן-האקיה מגיע לטירה עם הבטחה לריפוי, הוא מציב תנאי מיוחד: יולנטה תוכל להירפא רק אם תרצה בכך מרצונה החופשי, לאחר שתגלה את מצבה.
באותו זמן מגיע אל הגן האביר וודמון, והאהבה ניצתת בין השניים. האהבה שמתעוררת בליבה של יולנטה מעניקה לה את הכוח לבחור - לבחור לראות, לבחור באהבה, לבחור בחיים. כאשר היא זוכה בחוש הראייה ובאהבה, היא מגלה תובנות חדשות על יופיו ומורכבותו של העולם.
צ'ייקובסקי כתב את "יולנטה" בשנת 1891, שנתיים בלבד לפני מותו, והיא נחשבת ליצירה אישית במיוחד. הליברית נכתבה על ידי אחיו, מודסט צ'ייקובסקי, בהתבסס על מחזה דני. הבכורה העולמית התקיימה בדצמבר 1892 בתיאטרון מריאינסקי בסנט פטרסבורג, בערב אחד יחד עם הבלט "מפצח האגוזים". למרות שלא זכתה לפופולריות מיידית, בשנים האחרונות זוכה "יולנטה" לעניין מחודש ושבה לבמות הגדולות בעולם, כולל הפקות בווינה, בברלין ובניו יורק.
נראה כי צ'ייקובסקי, שבמהלך חייו נאלץ להסתיר את זהותו המינית וחש לא פעם ניכור חברתי, הזדהה עם עולמה הסגור של יולנטה. האופרה, שנכתבה בתקופה רגישה במיוחד בחייו, מתוארת לעיתים כביטוי אישי לתחושת בדידות, כמיהה לאהבה וקבלה עצמית.
הבמאית שירית לי וייס: "יולנטה שלי לכודה בחלל רגשי שמעברו רק חושך, מעין מצב ריחוף מעגלי, חיפוש וייאוש תמידיים. יולנטה חיה בתוך עצמה. היא פראית, ילדותית ומלאת תשוקה לא ממומשת". לדבריה, הבמה מתוכננת כחלל רגשי חיוור, מלא בבורות ובעליות ומורדות, כאשר מתחת לפני השטח "פצעים שחורים" המייצגים זיכרונות וטראומות. "מיולנטה נלקחת הידיעה, חופש ההחלטה והחירות", היא מוסיפה. "מקור האור הוא פנימי, אינו תלוי ראיה. החלטת יולנטה על גורלה מתוך מציאת האמת הפנימית מביאים את השינוי המהותי בנפש ובגוף".
המנצח דן אטינגר: "ליצור ולהעלות על הבמה בפעם הראשונה באופרה הישראלית את האופרה האחרונה שהלחין צ'ייקובסקי היא חוויה מיוחדה במינה. 'יולנטה' הוא מסע של כשעה וחצי ללא הפסקה לתוך נפשה של הגיבורה הראשית העיוורת, עטוף בעושר הסימפוני והרגישות כמו גם העוצמה הדרמטית האינסופיים של צ'ייקובסקי".