אמן חשוב הוא אמן שמשפיע על הקהל, על התודעה, על רוח הזמן, על המדינה, על הפוליטיקה. לכן שירי מחאה - פוליטיים, חברתיים, פמיניסטיים, דתיים - הם השירים הכי חשובים. וזה נכון גם לשמאל וגם לימין. גם ל"מחכים למשיח" וגם ל"איזו מדינה", גם ל"אחד אלוהים" וגם ל"בתוך נייר עיתון". לכן הדג נחש הייתה הלהקה החשובה בישראל. לכן היא הייתה בביף עם סאבלימינל והצל, שבאו מהצד הנגדי.
לכן שאנן סטריט והאלבום החדש שלו ושל דיג'יי מש, "באתי לבדר", הוא כנראה האלבום הכי חשוב שיצא מפרוץ המלחמה. טסי, עמדי, טונה ופלוטניק מצוינים, חלק מהשירים שלהם חשובים. שאנן סטריט, ראפר וזמר מחאה, הוא אמן חשוב עם אמירה. כבר 30 שנה. בכל אלבום. כמעט בכל שיר. גם כאן. גם אם ההיפ הופ שלו נשמע קצת אולד פאשן. כשהוא פותח את "עיר במקלט" עם "ישראל 2025, התחתנה עם נתניהו וקיבלה טבעת אש" וחורז במיומנות על ההפגנות והמאבקים עם המשטרה, אפשר לסלוח לו על השימוש במתים הגיבורים הרש גולדברג פולין וענר שפירא. נכון, זה לא יהיה באנגר כיכרות כמו "זמן להתעורר", אבל זה שיר שיכול להזרים את הדם בעורקי המחאה הנחלשת.
שיר הנושא "באתי לבדר" כולל שורות שהן המוטו של הקריירה שלו, כמו "משהו שעיצבן מישהו - ככה נוצרתי", ו"החיים מרים אבל אני מרים". זה שיר שמדבר על הקונפליקט של אמן מחאה, בין הצורך לכתוב על האופק שמתקדר וכדור השלג שמידרדר, למי שאומר על עצמו בצניעות, רק באתי לבדר. עוד קונפליקט מגיע ב"זיליון דולר", בין הצורך להתפרנס ממוזיקה, לחובה לדבוק באמת האמנותית ולא להתפשר עליה. חלק מהקונספט של האלבום הוא סימפולים משירים ישראלים מוכרים ואהובים שיצר דיג'יי מש ועליהם "יושבים" השירים של שאנן. ב"זיליון דולר", שרוכב על "מיליון דולר" של רפי פרסקי, זה עובד מצוין.
גם כשמגיע הליווי של "תן לי קצת ממך" של קורין אלאל בפתיחה של "עצוב מדי", זה נשמע מצוין. השיר עצמו, עם כהן (כהן ומושון) ואלרן דקל (פאנקנשטיין), הוא כמצופה שיר מחאה אקטואלי. הסיומת מאכילה בכפית. ב"אין יותר פחד" מש רקח מקסים את התופים של שחר אבן צור מ"איש קש" של מוניקה סקס עם הקלידים של מאיר בנאי מ"גשם". ואז שילוב בין הפזמון בקולו שלי יהלי סובול ("אין יותר פחד, אין יותר כלום") יחד עם שלי סטריט, כנראה הבן של שאנן ("דור שני לאצולת ההיפ הופ של ירושלים"), שמספר על חוויותיו כחייל מהמלחמה, וכמובן מצטרף למחאה: "עדיין מאוג' 22 עם המדים, ירו עלי טילים נרדם עם כדורים, אבל מה כל זה שווה ולמי כל זה מתאים". בום.
פעם שאלתי את יוסי פיין למה לדג נחש אין שירי אהבה. הוא ענה שהם לא להקה של שירי אהבה, כמו שמטאליקה היא לא להקה של שירי אהבה. בשנים האחרונות הדג קצת התרככו בנושא, אבל בסולו של סטריט הרגש נוכח, ואם כבר, אז עם האהבה הכי קלאסית שאפשר למצוא. ב"לאישה שאיתי" מאש מסמפל גיטרה וקלידים מ"האישה שאיתי" של דויד ברוזה, מאבני הראשה של הרומנטיקה בעברית, ושאנן מודה שהוא מכור לאישה שלו כבר חצי חיים ובאותה נשימה מבקש שלא נגלה לה. כלומר, גבר שמתבייש לפתוח את הלב עד הסוף בפני זוגתו. "אני לא מתחבר לכל שירי ה'הו אילנה'", הוא מודה, ופותר את חידת שירי האהבה החסרים של להקת האם. ושוב זו הכנות של סטריט שמנצחת עבורו. כמו שניצחה עבורו כל הקריירה. או כמו שהוא אומר בשיר האחרון כאן, "שם שיט על הביט" עם מירו משבק ס': "נשאר נאמן לדרכי בתקופה בה כלום לא הגיוני / אמרו שזה לא חיוני, אמרו שזה לא ציוני".
"באתי לבדר" הוא כאמור אלבום חשוב בגלל המחאה שיש בו, אבל מבחינת הצלחה ומסחריות נדמה שהוא לא יותר מניסוי חביב ולעיתים מגניב בהיפ הופ מדור קודם, כשלמילים היתה משמעות כבדה, ובסימפולי הקלאסיקות של דיג'יי מאש, שבחלקם הם יציאות מגניבות. ספק אם זה אלבום שיפלוט את שאנן סטריט, בגילו, ועל אף מעמדו, מתוך הדג נחש לקריירת סולו מתמשכת כראפר סוליסט שכובש לבד במות. זה בעיקר אלבום שבא לפרוק את מה שיושב לאריה הירושלמי הוותיק על הלב בעידן של חוסר ודאות, או כמו שהוא עצמו אומר ב"מסובך": "אלף מלחמות סביבי עד היום תמרנתי, שום דבר אני כבר לא בטוח שהבנתי".