מארינה מקסימיליאן היא אחת הזמרות הכי ורסטיליות בארץ. היא יכולה לשיר הכול, ובהכול להישמע מצוינת. ההצלחה שהגיעה בעקבות להיטים דוגמת "ביחד" ו"עולה על שולחנות", הצלחה שאיתה הגיעה עד לקיסריה, גילתה לה שמה שעובד לה טוב כרגע בהופעות הם שירי דאנס שמרימים קהל, כשברקע היא שרה יפה ועוצמתי עם הקול הכובש שלה. מי שראה אותה בהופעה יורה להיטים באנגלית כמו "טנגו" ו"הוריקן" מהאלבום שעשה לה בזמנו עופר מאירי, על רקע מחשב, הרגיש את האלמנט הזה.
לאחרונה היא מופיעה בחיבור עם דיג'יי דרוויש (שהאלבום החדש שלה מוקדש לזכרו של בנו, לאור, שנרצח בנובה) והשבוע ראיתי אותה במופע סגור לתעשיית המוזיקה בהאנגר 11, מפגיזה להיטים בשרשרת רק בליווי דיג'יית, בלי להקה מאחוריה, עם עיבודים לריקודים, פורמט שהזכיר את מופע הדאנס שריטה העלתה השנה. ואולי זו המגמה העכשווית אצל דיוות, לייצר לעצמן את האופציה להופיע בלי להקה מנגנת, מה שמוזיל את עלויות ההפקה, עושה אותה לפשוטה הרבה יותר והופך אותן ליותר אטרקטיביות למופעים סגורים לחברות מסחריות, ועדי עובדים ועיריות.
ואולי בגלל זה האלבום החדש של מארינה, "ריק בחלל", שנכתב כתגובה אישית שלה למלחמה, נפתח עם שלושה שירי דאנס, בשילוב עם להקה מנגנת, שנבלעת בביטים. גיא מנטש הבעל אחראי להפקה המוזיקלית, ולעיבודים יחד עם עמרי בר, ושניהם יחד עם מארינה חתומים גם על הלחנים. שלושת השירים האלה, "ריק בחלל", "לדבר" ו"קופץ" משרתים את הקונספט של מארינה שרה על רקע דאנס, ומאפשרים לה להנגיש טקסטים אישיים על חיפוש עצמי, רצון להיות חופשיה והתמודדות עם פחדים, אבל הם חסרי שפיץ. השירים האלה אולי יעבדו טוב כנאמברים על הבמה מול קהל רוקד, פחות כשירים לרדיו, בטח שלא להיטים ברמת "עולה על שולחנות".
ואולי הלהיט של האלבום הזה הוא השיר הרביעי, "מגיע לי טוב", סוג של המנון פופ שכולו העצמה נשית, או אם רוצים, שיר פרודות, גרושות וכאלה שחושבות לפרק את החבילה, כי הגבר שלהן אובססיבי ורעיל, עם שורות מפתח כמו "סימנים יש אורות אדומים, חברים אומרים לי, אם את כלום בלעדיו זה סימן שכדאי להמשיך בלי". "לא לפחד כלל" (מילים ולחן: מארינה) הוא גרוב-רוק נעים על העצמה אישית וההתמודדות עם הגורל, מה ששמו לנו בסל, הקלפים שחולקו לנו, שעושים מהם מגדל, ומקווים למזל. שיר נחמד, לא יותר.
מארינה רק בת 38 אבל הקריירה שלה נמשכת כבר שני עשורים. זה בסך הכול אלבום האולפן החמישי שלה, ונדמה שמבחינת כתיבת מילים היא הגיעה בו לבגרות מסוימת. למשל, "רוצה לאהוב אותך כמו שאלוהים היה אוהב", שבו היא מתמודדת עם שאלות על אמונה דרך אהבה, וכותבת רומנטיקה דביקה עם המון חן, וגם שרה ברוסית: "יה טיבה לובלו", "אני אוהבת אותך". הרומנטיקה ממשיכה גם ל"הנשיקה הראשונה", אר אנד בי רך עם פזמון שבו היא שרה גבוה ויש לו פוטנציאל להיות להיט.
השיר הכי מעניין כאן הוא "חנה", שמספר על אישה שמתמודדת עם השביעי באוקטובר והמלחמה מתוך עוצמה פנימית מעוררת קנאה: "ברחנו מהבית, שוב ברחנו מהבית שאליו ברחנו, מהבית שלנו... עכשיו הולכים לרקוד, כמה שיותר לחגוג, ת'אדמה שלנו". מארינה כתבה אותו בהשראת חנה טבק, חברה מקיבוץ בצפון שפונתה מביתה, והרימה את החיים שלה למרות כל הקשיים. למרות הנושא הכבד זה שיר קליט, קליל, כיפי, שתענוג להאזין בו למארינה ששרה כאן בשני קולות, "רגיל" וגבוה, ומייצרת מעין דואט בין שתי נשים, כשהיא מגלמת את שני התפקידים. מקסים.
את "יפה שלי" הרומנטי מארינה שרה מנקודת המבט של גבר ששר לזוגתו. הקול הנפלא שלה נח כאן על מצעים של מיתרים וכלי קשת ונוצרת כמוסה נהדרת של פופ מאוהב, צלול כבדולח, מרהיב. זה השיר הכי יפה באלבום, לחובבי קיטש וגם לציניקנים, שירגישו צביטה בלב. "מחכה לנס" הוא בדיוק מסוג השירים שאתה מצפה לקבל מאמנית כמו מארינה בעקבות המלחמה. שיר תפילה לעתיד טוב יותר. היא תופרת טלאים של ביטחון, תופרת את הלב, מתחננת לעולם. שיר שמדגים גם קרבה מוזיקלית בינה לבין אניה בוקשטיין באלבום האחרון שלה. וכן, יש גם לשיר הזה סיכוי להיות להיט.
האלבום מסתיים עם "לא יודעים כלום", שמורכב ממילים של דוד אברמוב (דיג'יי דרוויש) ומיכל הלב, הוריו של לאור אברמוב שנרצח במסיבת הנובה והאלבום כאמור מוקדש לזכרו. אלה מילות אבל והתמודדות עם השכול של הורים שאיבדו את היקר להם מכל. מארינה שרה אותן כמו בחרדת קודש, כמלאכית ששרה קינה בקול גבוה, על רקע פסנתר ומרבדים של אלקטרוניקה וההרכב שמתחתיה, אבל עם עוצמה שרק מגבירה את העצב. "אנחנו לא יודעים כלום", היא חוזרת שוב ושוב על המשפט, וחותמת אלבום שהתחיל על רחבת הריקודים ומסתיים על רחבת טקס של לוויה.
אוהבים של מארינה, שהולכים איתה דרך ארוכה ומכירים אותה לעומק, יצאו איתה למסע האישי שמתווה האלבום הזה, שנכתב בעקבות השנתיים האחרונות. קהל רחב יקבל אותה דרך שיר או שניים ברדיו מתוכו. ולא מעט אנשים יחוו את מארינה במודל הנוכחי שלה כזמרת שמרימה עם צלילים אלקטרוניים ברקע היכלים ורחבות, היכן שיש פחות מקום לטקסטים וניואנסים. אבל "ריק בחלל" הוא הפוך משמו. הוא אלבום אישי של כאן ועכשיו עמוס בתוכן של זמרת ויוצרת מצוינת.