פורנוגרף של רגש

"חלקיקים אלמנטריים" של מישל וולבק הוא "התפסן בשדה השיפון" של הייאוש למבוגרים. זאת דווקא לא היתה אמורה להיות מחמאה לוולבק, אלא תיאור של הפופולריות שלו בקרב קהל המיואשים. במיואשים אני מתכוון לשכבה רחבה של אינדיבידואלים בעלי השכלה פרקטית בעידן המטריאליסטי. או במילים אחרות: אנשים שבשבילם ניטשה הוא סוג של מונומנט תרבותי, אבל הרבה פחות ממכשיר די.וי.די.

וולבק הוא נער פוסטר של האינטלקטואליות הצרפתית במאה העשרים: הסיגריה השמוטה שלו והמקטורן הנונשלנטי על עטיפת "הרחבת תחום המאבק" מתייגים אותו היטב כמי שאמון על המסורת של המאסטרים, אלא שוולבק הוא פילוסוף פשטני שתוקע גרעפסים אקזיסטנציאליסטיים וסופר שנוהג לברוח אל הפרטים הקטנים כדי להסוות את שבריריותו של הנראטיב. "חלקיקים אלמנטריים" הוא כל כולו תחקיר מקיף, ידענות בתחום מדעי הטבע, אבל כסיפור הוא סתמי. ההומור המריר שלו מצליח להרים אותו ממדרגה של דו"ח ביקורתי מדוקדק ולא רגיש על מצבה של תרבות המערב לרמה של רומן יחסית נוגע ללב. אותו הומור כלל לא קיים ב"פלטפורמה" (בבל), ספרו האחרון מ-2001, שיוצא עכשיו בעברית, וכך שהוא ממש לא מציל אותו.

זהו מישל, רווק בן ארבעים, פקיד במשרד התרבות הצרפתי, שחי חיים משעממים, מגלה את תענוגות תיירות המין ואחר כך מוצא את האושר היחסי בדמותה של וולארי, בחורה בת 28. ב"חלקיקים אלמנטריים" היו אלה ברונו ומישל, מורה וביולוג מולקולרי, אחים, בודדים, האחד מוצא מפלט בהפקרות מינית והשני מנסה להתנחם באהבת ילדות . ב"הרחבת תחום המאבק" זהו איש מחשבים צעיר שכמה לאהבה ומין ומחפש אותם בכל מקום. אין חדש תחת השמש אצל וולבק. שלושת הרומנים שלו שתורגמו לעברית הם למעשה סיפור אחד בשלוש גירסאות: סיפורו של וולבק. נקודת המבט האישית שלו היא היחידה שקיימת, הנוכחות שלו היא בלעדית, אינטנסיבית, הדמויות הן הוא, בגלל זה הן תמיד פולטות את אותן תובנות קיומיות ומהדהדות קאנט עד היידגר: וולבק הוא איש משכיל וגם אם הוא עצמו לא מתלבש כל כך טבעי על הדמויות שלו, הרי שהוא יאנוס אותן להיות הוא בכל מחיר.

מישל ב"פלטפורמה" הוא מישל: חרמניסט, ניהליסט, הדוניסט (וולבק, גרוש, אחרי כמה התמוטטויות עצבים, הוא לא באמת כזה, אבל זוהי בהחלט פנטזיה אותנטית למי שבו בעת שהוא נגעל מהקפיטליזם, גם יודע ליהנות מפרותיו). חציו של הספר מוקדש לתיאורי מין מפורטים, חציו השני מוקדש להתבכיינות על אודות חיים ומוות. מישל מזיין, מישל מרגיש את עליבות הקיום האנושי. מין ומוות וחוזר חלילה. ביניהם, כמה תיאורים של פרוצדורות שונות. בעמ' 133: "למה להשוות את אלוהים? קודם כל, כמובן, לכוס של אשה". וולבק עצמו אמר בראיון: "חוויתי דחייה טוטאלית של המונוטאיזם. אמרתי לעצמי שהרעיון של אמונה באל אחד הוא מפגר. והדת המטומטמת מכולן היא האיסלאם". שני הציטוטים ממצים: הדחייה שהוא חש מהמונוטאיזם היא אותה דחייה בסיסית שהוא חש אל איבר המין הנשי, אלא שכחרמן, הוא תמיד ישוב, בכוח הפיזיס, לאותם יחסים עלובים עם המין הנשי, ואילו כאינטלקטואל צרפתי, באלוהים הוא לא היה נוגע עם מקל.

הציטוטים האנטי איסלאמיים ב"פלטפורמה" – בגינם הוא נתבע על ידי ארגונים מוסלמיים – מקורם כמובן בביוגרפיה האישית של וולבק: פרט שלא מופיע בביוגרפיה הרשמית שלו מציין שאמו נטשה אותו ואת אביו לטובת גבר מוסלמי והתאלסמה. זה מפרש את התפנית הדרמטית בסוף "פלטפורמה" – אהובתו של מישל נהרגת בפיגוע טרור איסלאמי בעת בילוי בתיאלנד, גן העדן של המין בתשלום. זהו אגב לא ספוילר, רק עניין של ניואנסים.

"פלטפורמה" לא מדכא כיצירה ספרותית, אבל הוא קצת מצחיק ופתטי. וולבק הוא פורנוגרף של הרגש, חתיכת חרא מטאפיזי ברמות הגבוהות ביותר. העיסוק שלו במוות מטריאליסטי לזרא – זהו לא גורלם של מי שאינם מאמינים באל אחד, רק נקודת המבט של בכיין המרוכז בעצמו (ברור שוולבק, המבקר חד העין של תרבות המערב, הוא גם הקורבן הכי גדול של האינדיבידואליות הקפיטליסטית המתעסקת באובססיביות במוות). הוא בהחלט מצליח לתאר ולתפוס את הדקויות של החברה המערבית – עינו התרבותית חדה, למרות שבתחילת הספר הוא אורז במזוודה טי-שירט של רדיוהד, מעשה בלתי נסלח כשלעצמו – אבל הוא פשוט פוני של טריק אחד. העליבות שאתה חש בסיום הקריאה היא לא עליבותם של החיים עלי אדמות, אלא עליבותו של הספר. מכיוון שאין קורלציה בין השניים, הרי שהבחילה שעולה מהרומן היא לא בחילה סארטרית, אלא בחילה פשוטה, לא מורכבת, שעולה בגרון כשבלעת חלב שפג תוקפו לפני שבועיים – התניה לא רצונית של הבאסה האנושית, זהו לא הישגו של הספר.