את המובן מאליו יש להגיד: זה עדיין מוזר שפסטיבל הפסנתר נערך באילת. זה לא דבר רע, פשוט מוזר. קצת כמו דייט ראשון אחרי זוגיות ארוכה. הכל דומה, מוכר - אבל הרקע שונה לגמרי. וכן, זה גם מרגש.
יהיה עוד זמן לסכם את פסטיבל הפסנתר השני שנערך באילת - אחרי שנים שהיה מוסד תל אביבי מובהק כמו שכר דירה מופקע וחיפוש חניה חסר תוחלת. אלא שכרגע, אחרי יום הפתיחה, אפשר כבר לסמן וי גדול על עצם קיומו של האירוע הזה מחוץ לצנטרום של הפיילה. יש לא מעט פסטיבלי מוזיקה באילת - אך הנוכחות של פסטיבל הפסנתר בעיר הדרומית מרגישה אחרת. שוברת מוסכמות וסטריאוטיפים.
כך למשל היה בהאנגר הגדול של ה"ספייס אקספו" בהופעה של עברי לידר מבצע משירי לאונרד כהן. הופעה שמיועדת לשיתוף פעולה עם תזמורת סימפונית במקור, אך הותאמה למופע להקה שממש מנסה לחקות את סיבובי ההופעות האחרונים של הכהן הגדול.
עוד לפני הכניסה לחלל הענק, בלוטות הציניות שלי כבר החלו לעבוד שעות נוספות. חשבתי שהסאונד לא יעבוד. חשבתי שהניסיון לשכפל את הקסם של המופעים של לאונרד בשנותיו האחרונות נועד לכישלון. חשבתי שבאילת יהיה חם ובמזוודה היה לי בגד ים. בפועל: היה קר, והמופע של עברי היה מחמם לב.
לידר והלהקה לא ניסו להמציא את הגלגל מחדש, אלא לשחק עם החומרים שהשאיר לאונרד כהן וליצור מהם יופי חדש. במקום האחיות ווב קיבלנו שתי זמרות ישראליות בשם אלכס משה ודניאל רובין. מכיוון שאי אפשר באמת לשחזר את היופי הטהור של הביצוע של האחיות ל-If it be your will, הוחלט לשנות את הסולו ל-Anthem. כל הסדקים נפתחו, והמון אור הגיח לחלל הענק, שהתברר גם כמקום יפהפה עם אקוסטיקה מפתיעה. לא היכל התרבות, אבל לא מאוד רחוק.
יש אמביוולנטיות מובנית בעצם מופע מחווה שכזה. אף אחד לא יכול לשיר את השירים של לאונרד כהן טוב כמו לאונרד כהן. מי שזכה לראות אותו בהופעה חיה לא יוכל להשוות אף זמר חי אליו. זכיתי לראות אותו פעמיים, כולל בהופעה האחרונה שלו באירופה לפני מותו. זה לא משנה אם זה עברי לידר או רופוס ווינרייט - את לאונרד אי אפשר לשכפל. ומצד שני, איזה כיף שיש מי שעדיין נותן במה לשירים הכל כך יפים האלה, ומבצע אותם לא רק עם כישרון גדול אלא עם כבוד גדול למקור.
המחמאות גם ללהקה - ובעיקר לגל ליברזון על הקלידים וספי עספורי על כלי המיתר הלטיניים. רב אומן זו לא מילה גסה. עספורי הוא בדיוק ההבדל בין מופע מחווה חביב ובלתי מזיק לבין מופע אותנטי שאשכרה נותן פרשנות מחודשת לכתבי הקודש של המוזיקה היהודית המודרנית. הפתיח שלו ל-who by fire לא ניסה לחקות את האינטרו הוירטואוזי של חביאר מאס הספרדי, אלא לתת תרגום ים תיכוני. זה היה מעודן וכל כך יפה.
עוד קודם לכן הספקתי לראות הופעת להקה של אריאל זילבר, שמצאה את אחד המוזיקאים הגדולים שלנו יושב על פסנתר כנף גדול בפינה השמאלית של הבמה. בכל זאת, פסטיבל הפסנתר. אלא שזה לא משנה אם שמים את זילבר במרכז הבמה, בצד, עם כיפה גדולה של רבי נחמן או שוכב על הגב עם הזיות על מין - הוא לעד יהיה מלך הגרוב.
זילבר פתח את פסטיבל הפסנתר של 2013 בתיאטרון נגה ביפו עם הופעה בלתי נשכחת כשאירח את מתי כספי ושלומי שבן. ההופעה הפעם הייתה קצרה בהרבה, כנראה בגלל מגבלות הזמן של הפסטיבל, והתבססה רק על להיטיו הגדולים של זילבר - וכאלה יש המון. כך למשל נשאר בחוץ "הולך בטל", אולי השיר הכי מזוהה עם זילבר. ובכל זאת, אין אדם בקהל שיצא מאוכזב מהשואו של זילבר.
עלו מספר תהיות אמנותיות במהלך ההופעה - שקשורות לאורח החיים הדתי שאימץ לעצמו זילבר. הפוליטיקה שלו כמובן לא מעניינת , בטח את מי שבחר לרכוש כרטיס ולבוא לראות אותו, אבל ההחלטה לשנות מספר מילים בשירים הרגישה קצת צורמת. כך למשל הסיום של "ברוש" הקלאסי השתנה ל"הנה ברוש עם כולם", כמין ניסיון לצו פיוס בין האמן לקהל שלו. גם ההסבר על כך שהוא מבצע את השיר (המושלם) "שוכב לי על הגב" בגלל איזו אגדת פולקלור על הרבי מאומן מרגישה כמו תירוץ.
ובכל מקרה, מדובר בקטנוניות. ממילא את זילבר לא באים לשמוע בשביל המילים אלא בשביל ה"בה דה בו דה בה דו בה" על שלל צורותיו, שממשיכים לענג, ואפילו משתבחים עם השנים. באיזשהו שלב ברצף הלהיטים הבלתי נגמר הקהל נעמד ולא הפסיק לרקוד עד סוף המופע. זה נשבר עם ביצוע ראפ מוזר של "להתראות במבול הבא" (שהיה גם במופע ההוא ב-2013, וגם אז הוא הרגיש מאוד מחוץ לקונטקסט) שגם קיבל פרשנות חדשה של הזמר, שאמר שאי מה לדאוג לכדור הארץ ולשכבת האוזון כי הקדוש ברוך הוא דואג להכל. תוספת מוזרה לשיר מחאה סביבתי, אבל איכשהו כשמדובר בזילבר זה מרגיש קליל וזורם.
שיא המופע המפתיע היה ביצוע של שיר נשכח בשם "הבטחה" שזילבר ביצע בפסטיגל 1984, בדואט עם ילד מקסים בשם אורי מלין, שביצע לבדו את הקטע שבוצע במקור על ידי מקהלה שלמה. השיר התמים ההוא נכתב על ידי אהוד מנור, כולל הפזמון החוזר: "אנחנו מבטיחים להיות יותר פתוחים, אנחנו מבטיחים למצוא דרכים. נבנה, לא נוותר, עולם יפה יותר - וכל בני האדם, כולם אחים". הפוליטיקה של זילבר ריחפה באולם גם בקטע הזה, אבל כשהוא מנגן ושר - הוא מקיים את כל ההבטחות.