לעיתים רחוקות מתיישב הצופה מול מסך הטלוויזיה כשהוא בבחינת "טאבולה ראסה", כלומר חסר דעה לחלוטין בנוגע לידיעה החדשותית החשובה של הערב. בואו ניקח כמעט כל נושא חדשותי אחר: מעזה ועד איראן, ממשפט נתניהו ועד לחוק הפטור מגיוס - ונגלה שלכולנו יש עמדה לגביו עוד בטרם הספקנו לקרוא את הכותרת.
בנימין נתניהו - טוב או רע, הוא כמובן סלע המחלוקת הגדול ביותר בין הישראלים, אבל אנחנו בעידן שבו אפילו מזג האוויר (אפרופו ההתחממות הגלובאלית) הפך נושא לוויכוח, כאילו היה משחק בין הפועל לבית"ר.
והנה התגלגלה לפתחה של התקשורת, בהכללה, הזדמנות פז - להיות הראשונה שתמסגר עבורנו אירוע עולמי בעל חשיבות אדירה: הן לא בכל יום פולשת ארצות הברית למדינה זרה, לוכדת את מנהיגה ומודיעה כי תמשול בה עד להודעה חדשה. וואו.
יתרה מזאת: כאשר כל זה קורה בשבת בצהרים (שעון ישראל) יש למערכות השונות די זמן לאסוף נתונים, לארגן מומחים לנושא שלא נדון באולפנים בשגרה - ולהיות מוכנים למשדרי החדשות המרכזיים של הערב עם אייטמים שיסבירו להדיוט שכמוני למשל, מה בדיוק אירע בוונצואלה ובעיקר למה?
ובכן, למי שאצה הדרך לקראת שבוע עבודה חדש, אחסוך את הזמן ואגלה שכל המערכות הוותיקות, חברות החדשות של הערוצים 11, 12 ו-13 כשלו במשימה, חיפפו, העדיפו את שנת הצהרים הערבה של השבת או את הבילוי בחיק המשפחה על פני מילוי חובתן כלפינו, הצופים.
זה היה מעין "טוב, משהו קורה בוונצואלה", התחלף ל"האמריקנים תפסו את הנשיא" - וזרם הכותרות התחלף בציפייה למסיבת העיתונאית של טראמפ שנקבעה לשש, אבל אירעה בפועל רק לקראת שבע. רוצה לומר, לא רק שהיה למערכות השונות די זמן להתארגן במהלך השבת, אלא אפילו ניתנה להן ארכה בצאת השבת.
בוז'י, תיזהר
את פני טראמפ "קיבלו" ב-12 עמית סגל ובן כספית. זה החל עם שני ראשי אמ"ן לשעבר, יעקב עמידרור ועמוס ידלין. ההימור שלי הוא שהשניים הוזמנו לאולפן כדי לדבר על עזה, סוריה או איראן ולא כדי לנתח את המתקפה האמריקנית בוונצואלה, שכן הם לא ממש הצליחו לבאר את המתרחש לצופים - זה גם לא תחום המומחיות שלהם. לכל היותר הם הצליחו לנסח איזו אמירה על קשר אפשרי לאיראן.
אחר כך עברו למסיבת העיתונאים של טראמפ. אני מודה שקצת נתקפתי אימה מסוג לא מוכר. לא איום ביטחוני ספציפי שכל ישראלי מכיר, אלא תחושה שאולי דברים גדולים בהרבה מנושאים כמו חמאס או חיזבאללה מתרחשים מעל לראשי. אודה שהאיש החזק בעולם מפחיד אותי, הגם שכרגע הוא מחבק אותי (כישראלי). מה יהיה אם מחר יתהפך עלינו, אם משהו בהתנהלות של ישראל לא ישביע את רצונו? מה יהיה אם מחר יוחלף? מה יקרה אם מחר יגלה שניצב מולו מנהיג בינלאומי (פוטין הרוסי או שי הסיני) השש אלי קרב לא פחות ממנו?
זאת ועוד: האיש הזה רדף עד לפני זמן קצר אחרי פרס נובל לשלום ומשלא קיבל אותו החליט להראות לעולם את הצד ה"קצת-פחות-שוחר-שלום", אז האם העולם מנוהל על ידי איש לא יציב, אחד ששלום העולם יקר לליבו רק כאשר הוא משתלב באינטרס הצר (אפילו לא האמריקני, אלא האישי) שלו?
באופן ביזארי, היחיד שהתכתב עם המחשבות שלי היה עמית סגל ששאל, "חצי בצחוק" מה יקרה אם מחר יפלוש טראמפ לישראל ויחטוף את בוז'י הרצוג - ואני השלמתי בראש "אם לא יעניק לנתניהו חנינה". אז סגל אולי התבדח והמחשבה על כך היא פרועה, אבל תודו שאחרי אתמול היא נשמעת קצת פחות הזויה.
ניתן לזה עוד שנייה: עד לא מזמן ייחל השמאל בישראל ללחץ בינלאומי שיכפה על ישראל פתרון מדיני שאינה מסוגלת לבחור בו בעצמה, עתה הוא מבין שהתשוקה הבזויה הזאת היא חרב פיפיות, עת עושה הממשל האמריקני ככל שביכולתו כדי להותיר את נתניהו בשלטון (גם אם לפי שעה לא נשמע רעם מסוקים של כוח דלתא ליד בית הנשיא בירושלים).
אין עוד מלבדו
מואב ורדי בכאן 11 היה הראשון לפקפק בטראמפ. הוא אמר משהו שצריך היה להיות ידוע לכל צופה של "נרקוס": הסחר בסמים אינו אלא תירוץ. לרוע מזלו הוא עשה את זה באולפן של אילה חסון, מהנציגים הבולטים של הכת הביביסטית על המסך - שמיהרה להסות אותו: "אבל אלה סמים שמממנים טרור" קבעה.
ורדי לא התווכח איתה (אכן לארגוני הטרור, חיזבאללה בראשם, יש קשר הדוק לסחר בסמים), אלא רק ציין שוונצואלה אינה הספקית העיקרית בהשבעת רעבונו של הציבור האמריקני לסמים. גם ורדי לא היה עבור חסון אלא מכה קלה בכנף. מקץ שעה קלה היא עברה להגיש מהדורה שכולה שיר הלל למנהיג העליון: על רקע דיוקן ענק של נשיא ארה"ב היא הכריזה: "כאשר טראמפ מאיים, הוא מבצע" - ושיגרה בשמו רמז עבה לכיוון איראן.
גם בערוצים שבהם עסוקים קצת פחות בפולחן אישיות, התקשו לתווך את האייטם הזה לצופה הסקרן. ערד ניר למשל, אחד שיודע לעמוד על שלו, למשל כשמישהו מעז לכנות את ארדואן בתואר "אנטישמי", הביע ביקורת קלה על המהלך, אבל לא העז לקרוא לילד בשמו: ארצות הברית יזמה והזינה סכסוך שהיה כאילו על הברחת סמים, בינתיים בנתה למדורו תיק יפה ברשות למלחמה בסמים - ואז פוצצה את הסכסוך שהיא עצמה הציתה, והכל בכדי להצר את צעדיה של סין שהפכה לנהנית העיקרית מהנפט של ונצואלה.
כלומר, מדורו הוא אולי מנוול גדול, סין השתמשה בוונצואלה כדי להקים לעצמה בסיס כוח סמוך לארצות הברית, הכסף מימן בחלקו טרור - ומי שסובר שמדובר בהגזמה מוזמן להציץ בחלק הארי של רשימת המגנים שהיא כולה ציר הרשע, עם תוספות (צפויות) מהניו-יורק טיימס ועד לזוהרן ממדאני ומפתיעות (ארדואן, עד אתמול יקירו של טראמפ).
ולמרות כל אלה, עדיין יש במעשה האמריקני משהו שאמור להדאיג כל מי שסבור שמתקפה צבאית היא המוצא האחרון לפתרון סכסוכים.
לישראלים שלום
לעומת ניר (שקצת התעשת ובתכנית הבוקר של רסקין כבר העלה את הנפט על ראש שמחת המתקפה האמריקנית), עמיתו מחדשות 13, גיל תמרי, היה קצת נחרץ יותר. האייטם שהגיש במהדורת החדשות המרכזית של 13 (בהגשת דוריה למפל) מוסגר מלכתחילה תחת הכותרת "המתקפה האמריקאית בוונצואלה". אלא שגם הדיווח שלו עסק יותר ב"מה" ופחות ב"למה".
קיוויתי שלפחות המהדורה המאוחרת יותר, זו של "אברי ושרקי" תיטיב לבאר לצופים את הנעשה, אבל הם הסתפקו בריאיון ביזארי עם ברק רביד, שנסוב סביב השאלה האם נתניהו ידע או לא על המהלך (מה זה משנה?).
גם אחר כך, כששוחחו עם המומחה ד"ר קובי ברדה, שהיה נדמה שיש לו משהו מעניין לומר על האבחנה הישראלית המוזרה בין "טובים" ל"רעים", הוא נקטע על ידי אברי גלעד, האיש שיחסל כל דיון ברגע שהוא מאיים להיות מעניין.
פרשתי למיטתי מבולבל, מקווה שאור הבוקר יפזר את הערפל הוונצואלי מעל אירועי השבת, אבל אז גיליתי שבתכנית הבוקר של ניב רסקין עוסקים כבר בהשפעות המתקפה של טראמפ על הקהילה היהודית בוונצואלה. הנה חזרנו לעסוק בשלנו - אפשר להתפזר, רבותיי, אין מה לראות פה.