הלכתי ברחוב יהודה הלוי בתל אביב לכיוון אבן גבירול, כשבאוזניות מנגן הקונצ'רטו לכינור ברה מז'ור של פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי. זה היה ביצוע קלאסי של פנחס צוקרמן עם הפילהרמונית הישראלית. למען הסר ספק, זו לא בחירה טבעית להאזנה בזמן הליכה קז'ואלית ברחוב. הפלייליסט שלי בתקופה האחרונה מורכב מרשימה אקלקטית של בוב דילן, טיילור סוויפט, נונו וג'וני קאש. ובכל זאת, בימים האחרונים אני בעיקר חורש על יצירות של צ'ייקובסקי מלפני 150 שנה בערך.
בדיוק כשצוקרמן ליהטט עם הכינור וגרם לקדנצה להיראות כמו משחק ילדים, הופיע מולי ברחוב להב שני, המנהל המוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית הישראלית, חמוש במשפחתו. באופן אינסטינקטיבי הוצאתי את הטלפון מהכיס, במטרה להראות למאסטרו שאני מאזין כרגע ליצירה שהוא ניגן השבוע על הבמה בהיכל התרבות. רציתי להגיד לו שהפילהרמונית הנוכחית לא נופלת מהימים של זובין מהטה, שניצח על הקונצ'רטו לו האזנתי. אבל אז נזכרתי שאני לא קריפ שמטריד אמנים כשהם מטיילים ברחוב עם משפחתם.
אילו הייתי עוצר את להב שני ברחוב, הייתי אומר לו שאין מחמאה גדולה יותר שאני יכול לתת למוזיקאי מאשר לומר לו שהוא גרם לי להעמיק ביצירה שהוא ביצע בלייב. זה נכון ליצירת בלוז או פופ בדיוק כמו באופרה או מוזיקה קלאסית. ובכלל, אם המטרה של הקונצרט לצעירים שנערך בשבוע שעבר בהיכל אמור היה לגרום לאנשים להתאהב בקסם של מוזיקה קלאסית - זה עבד.
באופן אישי, גם בתור מישהו שהולך ללא מעט מופעי אופרה ומוזיקה קלאסית - לעתים רחוקות אני אצא מקונצרט ואחפש גרסאות שונות של אותה יצירה ביוטיוב כדי לעשות השוואות בין הביצועים. מההקונצרט "צ'ייקובסקי בקטנה" של להב שני יצאתי וישר חיפשתי להשוות. לא (רק) בגלל שהיצירות של צ'ייקובסקי בהחלט ראויות להאזנה חוזרת, אלא כי רציתי לוודא עם עצמי שזה באמת היה טוב כמו שזה הרגיש בלייב.
ואכן, זה היה עד כדי כך טוב. שני הפרקים האחרונים מתוך הסימפוניה הרביעית; קטע קצר מתוך הרביעייה מספר 1 לכלי קשת (מוכר לחובבי פופ קלאסי מתוך "Daydream"); הפרק הראשון של הקונצ'רטו לכינור, עם הסולן מיכאל שחם - וירטואוז שעוד נשמע עליו כנראה לא מעט - ומספר קטעים מתוך הבלט "מפצח האגוזים", שסיכה בדמותו חולקה לכל 2,500 הצעירים (והצעירים ברוחם) שגדשו את ההיכל עד לאפס מקום.
אין צורך באמת לכתוב "ביקורת" על צ'ייקובסקי, אחד מהמלחינים הגדולים של התקופה הרומנטית שהמוזיקה שלו ממשיכה ללוות אותנו כמעט בכל מקום. בערב של "מאזטים" מוזיקליים שכזה, גם אין באמת צורך לדבר על הביצוע של הפילהרמונית. ספוילר: הנגנים באו ליהנות, בדיוק כמו הקהל. אצל תזמורת פרפקציוניסטית כזאת - איכשהו זה מושלם יותר.
מי שהיה במרכז הערב היה המנצח, כשהזכיר שהתפקיד הזה לא מתחיל ונגמר בלעשות תנועות מוזרות עם הידיים כלפי אנשים מוכשרים שמנגנים. להב שני, מי שנכנס בגיל צעיר לנעליו הגדולות של זובין מהטה בתפקיד המנהל המוזיקלי של התזמורת - וצלח באופן מעורר כבוד כמה מהשנים הכי קשות של התזמורת - משנות הקורונה (שמטבע הדברים השפיעה על מנויי התזמורת יותר מאשר על הציבור הכללי) דרך המחאה החברתית שהפכה את כיכר התרבות לזירת קרב - ועד שנתיים של מלחמה שגרמה לסולנים בינלאומיים להדיר את רגליהם מהיכל התרבות, בעוד שני עצמו - בכובעו כמנצח בינלאומי מוביל - נאלץ לספוג הפרעות וחרמות בגלל הצבע של תעודת הזהות שלו.
נראה שהכל התפוצץ בערב הזה. להב שני מדי פעם התייחס לתזמורת על הבמה, אבל כל כולו הושקע דווקא בקהל שהגיע - עם סיפורים, הסברים והמון אנרגיה. בשלב מסוים הוא הסתובב והבהיר לקהל שמי שרוצה לעמוד ולרקוד - מוזמן. גם לצלם מותר. "שילמתם, תעשו מה בא לכם", אמר לקהל שהגיב בתשואות. לרגעים מסוימים להב שני הזכיר לי את המנצח הלטבי-יהודי המנוח מאריס יאנסונס, שנהג לנצח על הקהל בקונצרט השנה החדשה של וינה במקום על התזמורת. שני לא "ניצח" על הקהל, אבל כן הקסים את 2,500 נשים וגברים בני 35 ומטה שבחרו לבלות את ליל שלישי עם הפילהרמונית.
שיא הקונצרט נרשם כשהמנצח הזמין את הקהל לעלות לבמה כדי לשמוע איך התזמורת נשמעת מהצד השני. עשרות צעירים רצו לבמה (להב עצמו נראה מוקסם ומזועזע בו זמנית) ויצרו תמונה סוריאליסטית: נגנים מבצעים יצירת מופת רומנטית כשסביבם צעירים מחזיקים ידיים ומביטים בעיניים נוצצות בצלילים. כן, לפעמים אפשר ממש לראות צלילים.
המחירים היו זולים (85 שקלים לכרטיס שכולל כוס יין וסיכה למזכרת, או 75 שקל לתושבי תל אביב), מזג האוויר היה נוח - והיצירות היו מספיק מוכרות כדי למשוך את הקהל. סביר מאוד להניח שרבים מהם יחזרו בשביל עוד.
נראה שרוב הקהל עוד היה בתיכון בפעם האחרונה שזובין מהטה החזיק בטייטל "המנהל הנצחי" של התזמורת, והתזמורת על הבמה שלפה איזה מוט דמיוני מישבנה הקלאסי כדי לזכור שמאחורי הפאסון של הפילהרמונית מתחבאת אותה כמיהה אנושית ליופי. ובקונצרט הזה היה כל כך הרבה יופי, שאי אפשר היה שלא לנסות לשחזר אותה שוב.
הרשת מלאה בביצועים של הקונצ'רטו לכינור של צ'ייקובסקי. מההקלטה הקטועה של יהודי מנוחין, דרך אייזק שטרן ואן-סופי מוטר ועד גיל שחם וג'ושוע בל - אבל לראות את זה בלייב זה סיפור אחר. זה בדיוק היופי שמושך אותנו לעולם הזה, או מזכיר לנו למה התאהבנו בו מלכתחילה. הח"מ אמנם כבר לא "צעיר" לפי ההגדרה של התזמורת הפילהרמונית, אבל לגמרי מחכה לקונצרט הבא בסדרה הזאת.