מהאח הגדול לוועדת האתיקה: כשכוכבת ריאליטי חושפת מוצר טכנולוגי מסוכן

הטלפון הנייד שלי צלצל בכיס. העפתי מבט בשעון - רבע לחצות. נורית, אשתי, כבר נמנמה לידי והחלה לזוז באי-נוחות בגלל הצלצול. מי זה יכול להיות?
שלפתי את המכשיר בעוד האצבע מתכוננת להחליק שמאלה, אבל אז ראיתי את שם המתקשר: אבנר נבון. כשהמשקיע העיקרי שלך מתקשר, גם אם זה לקראת חצות, אין ברירה אלא לענות. קמתי מהמיטה בדרכי לצאת מהחדר והחלקתי ימינה.
"כן?" לחשתי, וסגרתי מאחורי את הדלת. "מה קורה?"
"אם זה מה שאתה שואל אותי, בטח לא הדלקת טלוויזיה הערב," הוא אמר.
"אני רואה איזה סרט. למה, קרה משהו בחדשות?"
"לא בחדשות. באח הגדול."
"את זה אני אף פעם לא רואה." תהיתי למה האח הגדול מצדיק שיחת טלפון באמצע הלילה.
"חבל," הוא אמר. "אמבדיקס היא הכוכבת הראשית."
"מה?!?" לא הבנתי בכלל את הקשר בין המילים במשפט.
"אתה רוצה לומר לי שלא ידעת על זה מראש? אני לא מאמין!"
"לא ידעתי מראש על מה?"
"המנצחת הגדולה של העונה, אביבה אברהם, סיפרה כרגע בשידור ישיר שבגופה מוטמע טלפון סלולרי."
"מה?!?"
"אנחנו מחוץ לארון, אודי. כדאי שתתחיל להתנהג בהתאם."
התיישבתי ליד הלפטופ שהיה פתוח בעמדת העבודה המאולתרת על שולחן האוכל וגלשתי לאתר חדשות. "זוכת האח הגדול - מכשפה או רמאית?" התנוססה הכותרת הראשית, מלוּוה בתמונה של אישה בשנות ה-50 מחייכת, ושני המנחים מרימים את ידיה גבוה למעלה בזמן שגשם של קונפטי יורד לפניה.
"תן לי לבדוק מה קורה פה," אמרתי לאבנר. "אחזור אליך מחר."
ניתקתי את השיחה, ושמתי לב שבמהלכה הגיעו כמה הודעות טקסט ממספרים לא מוכרים. בלי להיכנס אליהן ראיתי שרובן הן מעיתונאים שרוצים מידע. החלטתי שעדיף לא לדבר איתם לפני שאני מבין בעצמי מה קורה.

שלחתי הודעה להילה, אבל כמו שחשבתי בשעה כזו היא ניתקה את הטלפון ולא ראתה הודעות. ידעתי שהיא נפרדה מיוֹני לפני חודש, ובתקופה שאין לה בן זוג, היא אוהבת לקום בחמש בבוקר ולהקדיש שעה לתרגול יוגה, מה שאומר שקשה לדבר איתה אחרי עשר בערב.
מאז שאני מכיר אותה הילה החליפה משהו כמו חמישה בני זוג. אף מערכת יחסים לא החזיקה מעמד יותר מחצי שנה, אבל גם אף פרדה לא השפיעה עליה ליותר מיום או יומיים. דווקא עם יוני הרגשתי שזה יכול להיות אחרת. פגשתי אותו פעם אחת במקרה, כשהוא הגיע למשרד לאסוף אותה לדייט. הוא היה מאוד גבוה, ועשה עלי רושם שקט ורציני, קצת כמו הילה עצמה. אבל כרגיל, הילה אף פעם לא דיברה עליו, וכשאני ניסיתי להעלות את הנושא בקלילות נתקלתי בחומה גבוהה של הגנה, עד שלבסוף ויתרתי. אולי הם היו דומים מדי וזה מה שהפריע? כנראה שלא אדע.
לא היו הרבה פרטים בכתבה אבל אפשר היה לצפות בשידור החוזר של כל האירוע באתר האינטרנט של הערוץ. צפיתי בו, ואז צפיתי בו שוב. האם ייתכן שאביבה היא באמת מוטמעת? ד"ר מנור הוא היחיד שידע. ניסיתי אותו וגם אצלו לא היתה תשובה. השעה כבר התקרבה לאחת בלילה במוצאי שבת, הגיוני שכולם ישנים.
בעצם לא כולם - הודעות טקסט המשיכו להגיע, והיו גם ניסיונות לשיחה. לעיתונאים כנראה לא אכפת מה השעה. לקראת השעה שתיים החלטתי ללכת לישון. מחר אצטרך אנרגיות. כמות הודעות הטקסט כבר עברה את ה-100, ביניהן גם הודעות ממספרים בחו"ל, וכמות השיחות ממספרים לא מוכרים עברה את ה-20.
הזדחלתי בשקט למיטה ליד נורית. מזל שהיא לא מתעוררת בקלות. כשהייתי בצבא היו תקופות של לחץ לפני מבצעים. למדתי אז איך להרגיע את עצמי גם בשיא הטירוף כדי לתפוס כמה שעות של שינה. עברו לפחות עשר שנים מאז שהייתי צריך להשתמש בזה, אבל הגוף זוכר. אני חושב שתוך עשר דקות כבר ישנתי.

בבוקר המצב החמיר עוד יותר. מעל 500 הודעות טקסט ו-76 שיחות שלא נענו. כנראה שאצטרך מספר טלפון חדש. מהדרך למשרד התקשרתי קודם כול להילה.
"הספקת יוגה הבוקר?" שאלתי.
"מצחיק." היא אמרה. "ראיתי את תיבת ההודעות שלי וויתרתי מיד. אני במשרד כבר משש."
"תיארתי לעצמי," חייכתי ופלטתי אנחת רווחה. סמוך על הילה שהיא תשנה את התוכניות שלה כדי להסתער על מה שזה לא יהיה שצריך להסתער עליו. מעולם לא הכרתי מישהו שמסוגל כמוה להפריד עיקר מטפל, להגדיר סדר עדיפויות נכון, ותמיד לטפל במה שחשוב.
בפעם היחידה שראיתי אותה מתפרקת, לפני שנתיים, הבנתי מיד שמשהו רציני קרה. היא כרגיל לא סיפרה כלום, ועברו יומיים עד שהבנתי שאחיה עבר תאונת דרכים. הייתי צריך להכריח אותה לקחת שבוע חופש עד שמצבו השתפר, ואז היא חזרה לעצמה כאילו כלום. מחויבות טוטאלית כזו הפכה אותה לשותפה מדהימה, אבל כל הזמן תהיתי מה המחיר שהיא משלמת על כך.
"מה אנחנו יודעים?" שאלתי.
"תפסתי את בני לפני כמה דקות," היא אמרה. "גם הוא הלך לישון אתמול לפני הבלגן וקם הבוקר לתוך הסערה. הדוקטור שלנו היה די בשוק אבל אישר שאביבה אברהם היא באמת מטופלת שלו. מוטמעת מספר 5."
"איך? ולמה הוא לא סיפר לנו שמוטמעת שלו משתתפת באח הגדול?" כעסתי.
"הוא לא חיבר. מסתבר שהיא אפילו שאלה אותו לדעתו לגבי השתתפות בתוכנית ריאליטי בפגישה האחרונה שלהם והוא לא ראה בזה בעיה ונתן לה אור ירוק, ואז שכח מכל הסיפור. הוא לא ראה את התוכנית בעצמו ולא ידע מכלום עד הבוקר."
"ואף אחד מהחברה לא עלה על זה?"
"בחברה דווקא יש אנשים שצופים באח הגדול, אבל אף אחד לא ידע שהיא מטופלת של בני בגלל החיסיון הרפואי. דיברתי עם כמה אנשים שהגיעו מוקדם הבוקר. כולם הופתעו אתמול, אבל במבט לאחור ברור להם שהיו סימנים מוקדמים לאורך העונה. היא יצרה לעצמה מוניטין של מכשפה וידעה המון מידע שלא היתה אמורה לדעת. מישהו מבחוץ כנראה היה בקשר איתה דרך המערכת שלנו."
"למה היא עשתה את זה? הרי היא ויתרה על כספי הפרס אתמול אחרי שזכתה."
"אני עוד לא יודעת, אבל נראה לי שכדאי שנברר. מכיוון שהתוכנית הסתיימה אפשר אולי ליצור איתה קשר ופשוט לשאול אותה, אבל..."
"לא. אל תעשי שום דבר כזה לפני שנבין יותר."
"זה בדיוק מה שעמדתי לומר. עדיף להתחיל בבדיקה בשקט. גם בני מאוד מוטרד עכשיו שוועדת האתיקה תתחיל לשאול שאלות. יש לכל הסיפור הזה פוטנציאל להרבה נזק."
"יש בו גם פוטנציאל לעשות דברים טובים."
"למה אתה מתכוון? אנחנו פועלים מתחת לרדאר ונמנעים מפרסומים, בטח כאלה בפרופיל גבוה. ככה החלטנו מהיום הראשון של החברה."
"נכון, אבל כל הזמן ידענו שיגיע הרגע שבו נרצה לצאת לאור. החברה ממילא הגיעה קרוב לשם עם סיום הניסוי הקליני. הפרסום המדעי יקרה בקרוב בכל מקרה, ויחד איתו כדאי לצאת בקמפיין והודעות לעיתונות. זה בטח לא יזיק מול משקיעים. כבר כמה חודשים שאני מתלבט מתי ואיך לעשות את זה, ותכננתי לדבר איתך על זה בקרוב. האירוע הזה פשוט הקדים לנו את התוכניות."
"אז אתה רוצה פשוט לזרום עם זה?"
"לא נראה לי שיש לנו ממש ברירה. אביבה אברהם הזאת הוציאה אותנו מהארון בלי הכנה מוקדמת, ועכשיו אנחנו בחוץ. צריך להבין שהגבינה זזה, כלומר העולם השתנה, ולחשוב איך הכי נכון לנו להתקדם מפה. אנחנו צריכים אסטרטגיה חדשה."
"אוקיי, איך אתה רוצה שנגבש אותה?"
"אני חושב שאנחנו צריכים ישיבה דחופה עם ראשי הצוותים והיועצים הבכירים. את יכולה לשלוח זימון להיום אחרי הצהריים? זה הנושא הכי בוער עכשיו. אני אתקשר לבני ורעות ואוודא שהם מתפנים. כל אחד צריך להיות מוכן עם נתונים מעודכנים בתחום האחריות שלו."
"אין בעיה. מתי אתה מגיע?"
"חמש דקות ואני במשרד, אבל יש לי הרגשה שלא יהיה לי הרבה זמן פנוי הבוקר..."

"הטמעה" / רוה גיל־מור. 358 עמודים. הוצאת שולחן כתיבה מבית מטר הוצאה לאור.