דני סנדרסון הוא בהרבה מובנים האב המייסד של הרוק הישראלי, סנדק הנונסנס העברי, קיסר הליריקה האי-גיונית ומלך שירי הגלישה הציוניים (טוב, יש בדיוק אחד כזה). הוא מעולם לא התעייף, ולמרות הגיל הוא לא באמת הזדקן. כל מפגש מוזיקלי שלו עם מוזיקאי אחר על במה הופך לקסם טהור, כזה שמבוסס על פרגון וצניעות בלתי רציונלית כמעט של ענק מוזיקלי שתמיד נראה שמוכן לוותר על המקום שלו בקדמת הבמה למען אמן צעיר. במילים אחרות, דני סנדרסון הוא אחד מהגדולים שלנו, אם לא הגדול מכולם. זה יהיה מוזר לקרוא לו אנדרייטד, אבל בכל פעם שהוא נצפה על במה קשה שלא להרגיש שאיפשהו טעינו כאומה כשלא קראנו עדיין לאיזה הר או נהר על שמו.
את המילים האלה כתבתי בביקורת הופעה שפרסמתי כאן באתר בשנת 2018, בסיום פסטיבל הפסנתר ה-20 בתל אביב. מאז אותו מופע התרחשו שני דברים חשובים. הראשון לוגיסטי: פסטיבל הפסנתר עזב את תל אביב ועבר לאילת. השני, והחשוב יותר: יצחק קלפטר הלך לעולמו, והזכיר לנו שגם הגדולים ביותר לא חיים לנצח.
החדשות הטובות הן שאנחנו, בני התמותה, עדיין יכולים ליהנות מכמה מהמועמדים לתואר ה-GOAT של המוזיקה הישראלית. שלום חנוך עדיין מופיע, גם חיים משה, יהורם גאון, שלמה ארצי, גלי עטרי, גידי גוב ואהוד בנאי עדיין על הבמות. יש כמובן עוד. כל אחד והסגנון שלו. אל תחכו לרגע שזה יהיה מאוחר מדי - לכו לראות אותם.
לא מן הנמנע שגם את המילים האלה כתבתי פעם, בדרך כזאת או אחרת, פשוט כי זה נכון. באופן אישי את סנדרסון ראיתי בעשור האחרון יותר פעמים מאשר ראיתי את הרופאה שלי, וזה אומר משהו - בעיקר על היפוכונדר כמוני שגדל על ההמנון "תה עושה סחרחורת".
ההופעה של דני סנדרסון בפסטיבל הפסנתר באילת בשישי בערב הייתה כל מה שיכולתי לקוות לה, ויותר. בדקתי את הגיל של דני בוויקיפדיה לפני ההופעה, אתם יכולים לעשות את זה גם, אבל מדובר במקרה מובהק בו המספר לא משנה. בפועל מדובר באותו ילד ג'ינג'י מלהקת הנח"ל - עם אותו חיוך שובב ואותו קוץ בישבן שלא גורם לו להפסיק ליצור. אגב, בדקתי, זה אותו קוץ שהוציא הזקן על אם הדרך מרגלו של יודוקוליס ליפשיץ.
שיא ההופעה הגיע עם אירוח של "שלישיית גזוז החדשה" - גורי אלפי, טלי אורן ורועי בר נתן. מדובר בחיבור מתבקש. אם דני סנדרסון הוא מוזיקאי מאוד מצחיק, אז אלפי, אורן ובר נתן הם קומיקאים מאוד מוזיקלים. ואולי זה ההפך. שלושת הקומיקאים התחילו להופיע עם החומר של להקת גזוז כבר בשנת 2009, מה שאומר שהם שרדו 15 שנה יותר מהלהקה המקורית שהייתה קיימת פחות משנתיים.
מה שהתחיל כמופע מחווה הפך עם השנים לחיבור שעומד בפני עצמו - שקיבל מזמן את חותמת הכשרות של סנדרסון עצמו שהופיע איתם לא פעם. חשוב לציין שלא מדובר בתחליף לדבר האמיתי. מדי פעם דני מרים הופעות עם גידי גוב ומזי כהן והם מבצעים בצורה נפלאה את הלהיטים של גזוז. אלא ש"גזוז החדשה" מצליחה לברוא מחדש את הכיף שהיה בהרכב המקורי של גזוז ומוסיפה עוד שכבה של הומור אישי ומקורי, כמו בביצוע המופלא לשיר "היא התישבה ליד פסנתר" שאין סיכוי שתשמעו את דני מבצע בהופעות.
למען הסר ספק: האירוח של "גזוז החדשה" לא היווה אתנחתא קומית, אלא היה החלק המרכזי במופע - כשהשלישייה השתתפה ב-12 מתוך 23 שירי המופע. זה כמעט מרגיז לראות באיזו טבעיות וקלילות נכנסים בר נתן, אורן ואלפי לנעליהם הענקיות של מזי כהן וגידי גוב - שניים מהרוקיסטים הכי גדולים שהיו לנו - כשזוכרים שזו בעצם "העבודה השנייה" שלהם. מצחיק במיוחד לראות כיצד החיקוי של גידי גוב משתלט על רועי בר נתן במהלך הביצועים. אולי הגיע הזמן שדני יכתוב שיר מקורי בשביל השלישייה החדשה?
במסגרת אילוצי הזמן של הפסטיבל, זו הייתה הופעה קצרה. כך למשל את הלהיט ההוא על הגלשן, שיר חובה בכל הופעה של סנדרסון, הוא נאלץ לקצץ. גם את קטעי הקישור וההומור שאפשר למצוא בכל הופעה של סנדרסון הוא נאלץ לזנוח הפעם. הבמה הפעם הייתה שמורה בעיקר למוזיקה, שהשתמרה מעולה עם הלהקה הנהדרת של סנדרסון שרק הולכת ומשתבחת עם השנים - מיקי ורשאי הגדול על הבס, זוהר גינזבורג על הגיטרה, עידו זלזניק על הקלידים, יונדב הלוי עם התופים וכמובן כפיר בן ליש ואורית שלום שכבר הפכו לחלק בלתי נפרד מהסאונד של סנדרסון בעשורים האחרונים.
מרוב להיטים ושירים בלתי נשכחים, קל לשכוח לפעמים איזה גיטריסט מעולה סנדרסון - וההופעה הזאת - סולד אאוט אגב - הייתה דוגמה טובה לכך, כשהצלילים כמו כישפו את מעל לאלף הצופים. לכך אחראי גם הסאונד בפביליון הענק שנבנה על מסלול ההמראה של שדה התעופה הישן של אילת, שהפתיע לטובה. אחד המקומיים סיפר כי המבנה הוקם במקור בשביל הופעות של אייל גולן בעיר, ואז הוסיף: "זה הדבר הטוב היחיד שהוא עשה באילת".
בשורה התחתונה: כשמסתכלים על סנדרסון מבצע שירים בני עשרות שנים בקלילות אופיינית, מבינים שהנס האמיתי הוא לא רק העובדה שהשירים האלו שרדו את מבחן הזמן, אלא שהם עדיין נשמעים רעננים כאילו נכתבו אתמול. סנדרסון הוא לא מוצג מוזיאוני של רוקנרול ישראלי; הוא הוכחה חיה לכך שנונסנס, כשנעשה בדיוק ובכישרון של ענק, הוא עניין רציני מאוד. יצאנו אל האוויר הקפוא של הערבה בתחושה שכל עוד דני שם, מקפץ על הבמה עם הקוץ הנצחי בישבן, גם אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להישאר קצת ילדים. היי יו יה.