על רקע המבצע ההירואי של ארצות הברית, שבמהלכו הפגיזה בוונצואלה ולכדה את הנשיא הדיקטטור שלה ניקולאס מדורו, נזכרנו השבוע ביצירה הידועה ביותר על ונצואלה בשפה העברית - ואולי אף היחידה: השיר "ונצואלה" שהתפרסם בשנת 1959. אלא שמעבר להיותו שיר יפה, מסתבר שיש מאחוריו סיפור יפהפה לא פחות.
את מילות השיר חיבר דן אלמגור ואת לחנו משה וילנסקי כחלק מהמחזה "אף מלה למורגנשטיין" שהועלה על ידי להקת בצל ירוק, פרי עטו של הסופר והמחזאי אפרים קישון. בצל ירוק הייתה להקת תיאטרון ובידור של יוצאי להקת הנח"ל שפעלה מסוף שנת 1957 ועד 1960, ובין השאר כיכבו בה חיים טופול, אורי זוהר, נחמה הנדל ועוד ועוד. המחזמר עוסק בקבוצה של סטודנטים בחוג לגאוגרפיה באוניברסיטה העברית בירושלים. כך, כשלומדים הסטודנטים על יבשת דרום אמריקה אצל המרצה שלהם, שולב במחזמר שיר על המדינה הדרום-אמריקאית ונצואלה. אלמגור בחר בוונצואלה משום שבזמן שלמד באוניברסיטה העברית בירושלים, התאהב בסטודנטנית בשם אלה - לימים אשתו - ששמה התחרז עם שם המדינה. השיר הצליח גם מחוץ לגבולות המחזה עצמו, וצעד כשמונה חודשים בראש מצעדי הפזמונים בישראל.
לאורך השנים בוצעו מספר גרסאות כיסוי לשיר, למשל על ידי להקת הנח"ל, להקת פיקוד מרכז, גידי גוב, נורית גלרון, דורי בן זאב ועוד. שלישיית שוקולד מנטה מסטיק חידשה את השיר בשנת 1989 והקליטה אותו לאלבומה של ירדנה ארזי, "תחנה בדרך".
בריאיון שהעניק לד"ר אלי אשד בשנת 2013 סיפר מחבר השיר דן אלמגור את הסיפור מאחוריו: "הרבה ארצות יש בדרום אמריקה ובמרכזה, וניתנה לי יד חופשית בבחירת השמות. לא הייתי חזק בגיאוגרפיה. אמנם למדתי אז בקמפוס בגבעת-רם, אבל למדתי בחוגים לספרות עברית ואנגלית. בכיתות באנגלית משכה את תשומת לבי סטודנטית בשם אלה. אבל לא הייתי בטוח שהיא מעוניינת בי במיוחד. לכן החלטתי להקדיש את השיר לונצואלה, ולחזור כמה פעמים על השם המוזיקלי הזה ("ונצו-אלה, ונצו-אלה"). אולי תבחין אז בקיומי. אילו הייתי מעוניין אז בסטודנטית בשם טינה, יתכן שהייתי כותב שיר על ארגנטינה.
"היום מגיע כל משוחרר-צבא שלישי מיד אחרי שחרורו לג'ונגלים של האמזונס או ונצואלה. אבל אז, בסוף שנות החמישים, אז לא ידענו על ונצואלה כלום. פניתי לכל מיני אנציקלופדיות לועזיות וחיפשתי בערכים על ונצואלה בעיקר מלים ארוכות, אכסוטיות, מוזיקליות, הקשורים בג'ונגלים של דרום-אמריקה ובונצואלה, ובהן חתמתי את רוב השורות בפזמון: אורינוקו, אמזונס, אנקונדה, קריפיטיו וכד'".
"כשהבאתי את הנוסח הראשון למלחין משה וילנסקי, הוא הציץ בפזמון החוזר והפתיע אותי בשאלה: "היא יפה, ה-אלה הזאת? הייתי המום. איך ניחש? מעולם לא הזכרתי בפניו את שמה. אבל הוא חייך, והוסיף: 'טוב, לא צריך כל כך הרבה פעמים להזכיר את שמה. יספיקו שלוש פעמים". וצימצם ל'ונצו-אלה, ונצו-אלה, ונצו-אלה אין דומה לה, אולה!'.
"אחרי שכתבתי עם וילנסקי (יליד ורשה, כמו אבי) את "שיר הפלאפל", הגיע תור קצב הקאליפסו, שהיה אז מאד באופנה. והשיר הפך מיד ללהיט גדול ברדיו. קולו העמוק של שמעון ישראלי ששר 'פם-פראם-פם-פם' הצעיד את השיר בראש מצעד הפזמונים בשתי תחנות-הרדיו כשמונה חודשים". אלמגור סיפר עוד כי בניגוד לשורה האלמותית שכתב בשיר, האורינקו אינו משתפך לאמזונס, וכי לא מעט סטודנטים שגו במבחני גאוגרפיה בשאלה על כך.
הסיפור על הטעות הגיאוגרפית בעניין האמזונס לא היה היחיד. הסתבר עוד שנחשי האנקונדה לא ממיתים בעזרת שיניהם כפי שנכתב בשיר, אלא חונקים.
ומה לגבי אותה אלה, אותה סטודנטית שבה היה מאוהב קשות? השניים נישאו בשנת 1960 והיו יחד עד שנת 2022 שבה הלכה לעולמה. ד"ר אלה אלמגור הייתה חוקרת ספרות ערבית ומתגרמת ספרים ומחזות.