בכבוד
אתה תמיד צריך להגיב. אם אתה רוצה שיתפסו ממך, אתה תמיד צריך להגיב. אם פעם אחת יצאו עליך ולא הגבת, זהו, נגמרת. אתה צריך מההתחלה להראות להם מה אתה. נגיד אם באו עליך ואתה ישר, איך שהם מתחילים, אתה מגיב ויוצא עליהם, אז אפילו אם הם יקרעו אותך (והרבה פעמים הם יקרעו אותך, למה אתה אשכנזי), אז לפחות לא יצאת פראייר. יתפסו ממך למה לא ויתרת, אתה מבין. אחר כך, אם הם גברים, אחרי יומיים-שלושה, יבואו, יעשו איתך סולחה. תאמין לי, אם הגבת, אם לא ויתרת, לא משנה מה נגמר, אתה תרגיש טוב אחר כך. רק שלא תצא פראייר, הבנת?
עמדתי ליד הטלפון וניגש אלי אחד, אסיר, ומבקש סיגריה. אין לי, אז שאכטה מזו שאני מעשן. אני מכיר אותו ובכל זאת נותן, והוא לוקח את הסיגריה ולוקח שאכטה ועוד אחת, ואז מתחיל ללכת לאוהל. היי, אחי, תחזיר לי את הסיגריה. כן, תכף, אני רק הולך לאוהל לשנייה, אמר, הסתובב, אבל רגע, היי, והלך.
כבר ערב וגשם, וישבנו ודיברנו, גונבים קצת שיחה לפני שנלך לישון, במיטות בצד האוהל. תכבו את האור, התביעה נתבעת מהצד השני של האוהל. רגע, אבל אנחנו מדברים, תכבו עכשיו, אני רוצה ללכת לישון. הנה, אני שם מגבת על המנורה, ככה שהאור יפול רק עלינו ולא עליך. לא, תכבו את האור, יא אשכנזים, תכבו את האור או שאני קם ושובר. אבל חכה, אנחנו עוד לא מאורגנים לשינה, אנחנו עוד מדברים, עוד כמה דקות. אבל הוא קם ושולף את המנורה מהבית שלה, וזורק אותה החוצה אל הגשם, על האספלט הרטוב והשחור, ועליו היא מתנפצת. חושך. אנחנו מתארגנים בחושך ונכנסים לשקי שינה בחושך והולכים לישון ואין שום דבר שאפשר לעשות.
כבוד, כבוד, כבוד, בנתור, ידיד בן סמר, אמר לי, כשהבטנו אל הר הכרמל והחופש שמעבר לחומה המזרחית, אם היו באים הטילים העיראקים לפחות היה לנו מעטה של כבוד להגן על הכלא, והחווה בידו חצי עיגול, מכליל את כל המקיף אותנו. תחשוב כמה טוב היה עולם בלי כבוד, בלי בושה, ואז סיפר לי על סמר שלו, שבערבה, שם מונהגת עדין קופה פתוחה ושם מספר המצביעים לעלה ירוק נושק לעשרה אחוז.
מיינד דה גאפ
הסתייגות: ברור שאשכנזי במובן הזה הוא לא בהכרח אשכנזי במוצאו, שאשכנזי מתייחס בעיקר למעמד סוציו-אקונומי גבוה, ובמקרה שלי, יותר סוציו ופחות אקונומי. אבל לי קשה שלמוצא יש מטען, אני רוצה שיתייחסו אלי נטו, להיות רק שמרי. למה אשכנזי מניאק? למה אתה מדבר אלי בלשון רבים, "אתם האשכנזים"? מה מניאק בעדה שלי? שוב אני שואל שאלות. ההסבר של שלום מסקרן: מי היו כאן קודם, האשכנזים או הספרדים? זו לא שאלה רטורית, מסתבר לי, ואני עונה: האשכנזים. נכון, האשכנזים, אז הם היו כאן קודם ולקחו את כל מה שהיה הבתים, האדמה, ולנו לא נשאר. גם אני מסכים שמה שעשו למזרחים היה לא בסדר, שהיתה אפליה, אבל זה משהו שאולי סבא שלי עשה לסבא שלך, מזמן, ואני מה אני עשיתי לך? יש בינינו משהו? עשית לך משהו? אני שואל ועונה: לא. אז למה האשכנזי מניאק הזה? שלום עונה: אצלנו זה לא כמוכם. יש לנו זיכרון ארוך, לא שוכחים (ופעם אחרת הסביר: לפעמים אתה צריך לדעת על מי לא לצאת, מי יותר חזק. ואז אתה חוטף בשקט, אבל זוכר). האשכנזים, אפילו את הבחורות הם לוקחים לנו. אבל מה, הם מתים להיות אחד כמונו, הם פראיירים. אתה יושב וקורא כל היום, אבל אני מביא לך כאפה אחת, ונגמרת, אז מה אתה שווה? לא ככה?
רוני מדניה, השכונה הכי עשירה בחיפה, עבר מולי תהליך של החלטה להפסיק לשרת בצבא, נמצא כאן כי תפסו עליו סמים קלים, ישב כמעט שעה ועזר לשובר המנורה לכתוב בקשת מחילה וגם שנה התנדב באילת. אמר, פה אנחנו משלמים על הבחוץ. רק בכלא האשכנזים הם מיעוט נרדף. אבל אני יודע שאם אני הייתי השולט כאן, כמו שזה בחוץ, אז זה בחיים לא היה ככה. בחיים לא הייתי מתייחס למישהו ככה, ולא אמר אבל שמעתי, זה בבסיס, זו התרבות שלהם.
ואז סיפרתי על זה לאדם, ובפנים באמת לא ידעתי איך הללו מתיישבים עם הומניזם. רוני, שלום ובני דמותם, כל אחד בדרכו, כמעט שכנעו אותי שהפער מולד, שככה הם פני הדברים, שמהעבר האחד תרבות מזרחית של כבוד וכוחנות, ומהעבר השני תרבות מערבית הומניסטית, לא שוויונית ומתנשאת, בצדק. אדם שייסד את עמותת הסרבנים הסורים וגם עומד בראשה, שבר מזמן את הפרדיגמה לפיה אתה צריך להיות הרוב כדי להפלות, והוא זה שמפלה אותנו, האשכנזים, או כמו שהוא אוהב לכנות אותנו: "אוהבי גבינה לבנה ומלכחי חוה אלברשטיין, מפא"יניקים ארורים".
אדם החזיר לי את האמונה בהומניזם. בכמה מילים הסביר שפשוט הפכתי את הסדר, שהשוני התרבותי הוא התוצר ולא הגורם של הפער, ושממגדל השן שלי אולי נדמה שזה רק זיכרון של סבא שלי, אבל בכל מקום אחר, האפליה חיה ונושמת. כמו בקרית גת, שם לימד שנה שלמה נערים בסיכון, לנגן. אי אפשר שיתייחסו אלי נטו, שאהיה רק שמרי, כשיש אנשים שבעיני עצמם הם לא נטו, שעבורם למוצא שלהם יש מטען.