פסטיבל הפסנתר הראשון נערך מתישהו בסוף המאה שעברה. לקחו כמה שנים עד שהוא הפך למוסד. הייתי חייל כשהגיע אליי הסמל א' ואמר לי שאני חייב לשמוע איזה בוטלג חדש של פורטיס. הסמל צרב לי אותו על דיסק (ילדים, תשאלו את ההורים הם יסבירו לכם מה זה). לדיסק הפיראטי קראו "מקרה פסנתר". שם טוב מכל כך הרבה סיבות. עשרים ומשהו שירים של רמי פורטיס, בעיבודים מדהימים ומקוריים של בחור צעיר בשם שלומי שבן עם ג'ופרו אימתני על ראשו. בדיעבד למדנו שזה היה מופע שהרימו לכבוד פסטיבל הפסנתר - ולימים זה הפך להיות הסטנדרט שלו.
החזרה הזאת למקורות של הפסטיבל היא לא רק נוסטלגיה. היא קריטית כדי להבין את מעמדו, ואת המשמעות שלו לאנשים שעוקבים אחריו במשך שנים. לא מדובר בעוד פסטיבל בו מקבצים הרבה אמנים מפורסמים תחת פוסטר אחד ונותנים לכל אחד שעה להופיע. מדובר בהזדמנות לאמנים לעבד סגנונות חדשים, להמציא את עצמם מחדש - וגם להיפתח לקהלים חדשים.
בשנה שעברה, אחרי רבע מאה, הפסטיבל עזב את תל אביב ונדד לאילת בגלל סיבות שאין סיבה להיכנס אליהן כרגע. כעת נותרה השאלה: האם אפשר לברוא מחדש את הקסם המקורי של פסטיבל הפסנתר גם בעיר הדרומית? או שאולי מדובר בבזבוז מסוים? עד שכבר מגיעה מסה כזאת של כוכבים לים האדום לסופ"שׁ אחד - אולי שווה להרים את המופעים הקלאסיים עבור הקהל המקומי?
נראה שהתוצאה היא סוג של פשרה שעדיין מתהווה, בקטע טוב. זו השנה השניה בסך הכל של הפסטיבל באילת, ולצד כמה קשיי גדילה טבעיים, הפסטיבל כן מתחיל לבסס איזו אנרגיה עצמאית וייחודית. הליינאפ באמת הציע הכל מהכל. אמנים ותיקים כמו חיים משה ודני סנדרסון, לצד דיוות על-זמניות כמו דנה ברגר וסי היימן, וגם הכוכבים הגדולים של התקופה כמו נועם קליינשטיין, רן דנקר, שחר טבוך ונונו (השניים האחרונים, באופן מקומם, רק כהופעות אורח).
כמו בימי הפסטיבל בתל אביב, חלק מהאמנים נתנו הרבה כבוד לפסנתר (ע"ע הביקורת שלי מיום שישי האחרון על המופע של אריאל זילבר), בעוד חלק פשוט הסתפקו בעובדה שיש קלידים על הבמה. זה בסדר, זה בסך הכל שם. הבעיה האמיתית הייתה שהעושר הכמותי שבהחלט היה בפסטיבל, נדחס לשלושה ימים קצרים. 23 הופעות שהתחילו ביום חמישי בערב ונגמרו ביום שבת אחרי הצהריים.
העושר האמנותי של הפסטיבל השנה היה מרשים, אולי אפילו מרשים מדי, ויצר לקהל "צרות של עשירים" עם דילמות מוזיקליות. כמות ההדליינרים והשילובים המסקרנים הייתה פנומנלית, אך המשמעות הייתה בחירות כואבות בכל ערב: ביום חמישי נאלצנו לבחור בין אריאל זילבר לחיים משה ורמי קליינשטיין; בשישי ההתלבטות הייתה בין הקלאסיקה של שלמה גרוניך לאנרגיה של אברהם טל; בליל שבת היו במקביל הופעות של ג'יין בורדו, נקמת הטרקטור ופול טראנק מארחים את גיא מזיג. ממש בחירתה של סופי; ובשבת, המופע המסקרן של ניר כנען עמד מול מפגש הפסגה של הדג נחש ותומר יוסף. כשיש כל כך הרבה "Must See" על פוסטר אחד, הלו"ז המקביל הופך את החוויה להחמצה בלתי נמנעת - וחבל, כי באמת רצינו לראות את הכל.
ההשוואה לתל אביב מתבקשת: בעוד שבמרכז רוב המופעים התרכזו במתחם אחד, באילת הם פוזרו בין האקספו למלונות העיר. הפיזור הזה הופך את המעבר בין הופעות למשימה כמעט בלתי אפשרית. כך למשל, למרות שמופע המחווה ל"חלונות הגבוהים" הסתיים בזמן, הצפיפות ביציאה מהאקספו גרמה לכך שגם נסיעה במונית לא מנעה מאיתנו להגיע להופעה של נועם קליינשטיין באיחור משמעותי.
החלטה בעייתית נוספת הייתה הוויתור על מקומות מסומנים ברוב המופעים. על הנייר זה נשמע נכון - זה מונע "חורים" באולם ומבטיח קהל חם וקרוב לבמה. בפועל, בתוך לו"ז צפוף, נוצר מלכוד: מי שבחר ליהנות מהופעה עד סופה, הגיע למופע הבא כשכל המקומות הטובים כבר תפוסים. התוצאה היא "קנס" למי שמנסה לצרוך כמה שיותר הופעות בפסטיבל.
כשהתשוקה פוגשת את הסטופר
בעיה אקוטית יותר הייתה אורך המופעים, שהוגבלו לשעה וחצי מטעמים לוגיסטיים. בחלק מהמקרים זה הסטנדרט של המופעים, אלא שבמקרים אחרים ממש אפשר היה להרגיש שמדובר בגרסה מקוצרת. אברהם טל למשל, הגיע לפסטיבל מלווה ברביעיית כלי מיתר שהעניקה לשירים נפח קלאסי ומרגש. זה היה מחזה מעורר השראה: אמן ותיק שעדיין מתרגש מכל עיבוד, נסחף לתוך סיפורים ונהנה מכל צליל כאילו זו הופעתו הראשונה. טל משך כל שיר, כאילו לא רצה שייגמר. במהלך המופע הוא אף חשף שהערב מוקלט ועתיד לצאת כאלבום הופעה - הצהרה שהעלתה עוד יותר את רמת ההתרגשות באולם.
אלא שדווקא בגלל שהמופע היה כל כך מוצלח, הפספוס שבקיצורו צרם יותר. כשאברהם טל בשיא האנרגיה, זה הרגיש כמעט אכזרי לראות מישהו עולה לצד הבמה עם שלט המורה לו שנותר זמן לשיר אחד בלבד. התוצאה הייתה ויתור כואב על להיטים כמו "Cute Boy" (של נונו) ו"מחוזקים לעולם". אלא שבתור פיצוי, קרה מה שקורה רק בפסטיבלים כאלה: למרות הקיצוץ הטכני המיותר, הקהל זכה לרגע חד-פעמי ולא מתוכנן, כשנונו הצטרפה לאברהם וללהקה לדואט מאולתר ומקפיץ ל"הילדים קופצים" של שוטי הנבואה. זה היה פיצוי מרהיב שהזכיר שגם כשהשעון דוחק, האנרגיה על הבמה חזקה יותר מהכל.
חשוב לציין שרוב הבעיות האלה פתירות לחלוטין וניתן לייחס אותן לעובדה שמדובר בסך הכל בשנה השנייה של הפסטיבל בעיר הדרומית. עם מעט ריווח של לו"ז ההופעות, ניתן היה למצות את הליינאפ האיכותי אפילו יותר - אלא שיש לומר ביושר שזה לא באמת פגם בחוויה של הפסטיבל עצמו. נראה שרוב ההופעות היו סולד אאוט, והקהל הרוויח הופעות איכותיות שעמדו בסטנדרט של "הפסנתר", עם עיבודים מקוריים, שיתופי פעולה מעניינים - ואפילו כאלה שנולדו מהרגע להרגע בעקבות מגפת שפעת שהביאה לחילופים של הרגע האחרון.
כך למשל סי היימן, שנתנה מופע רוק מעולה בטעם של פעם בבר הג'ספר, הגיעה יחד עם סיון טלמור להחליף את עינב ג'קסון כהן ואיה זהבי (רפואה שלמה!) במופע "שרות ומוחות" בהובלת דנה ברגר. בעוד טלמור והיימן היו ממילא בעיר, אניה בוקשטיין נחתה בשדה התעופה רמון כמה שעות לפני שהגיעה להתארח אצל מרינה מקסימיליאן ברגע האחרון, אחרי שגל דה פז חלתה. הכי "קל" היה לתת למרינה לעשות מופע רגיל בלי אירוח וחזרות דחוקות, אבל האלתורים של הרגע האחרון רק הוסיפו לקסם של הפסטיבל.
חלוצי הגרוב כבשו סוף סוף את אילת
אחד השיאים של סוף השבוע הגיע במופע הסגירה, שהעלה שאלה מתבקשת: איך זה יכול להיות שהדג נחש, להקה שקיימת כמעט שלושה עשורים במקביל לפסטיבל, מעולם לא הופיעה בו? הלהקה הוותיקה הוכיחה שהיא רלוונטית מתמיד. שאנן סטריט הבהיר לקהל כבר בהתחלה שהם ייהנו הרבה יותר אם הם פשוט יעמדו - ואכן, מהשיר השני ועד סוף המופע, כל מתחם האקספו היה על הרגליים.
זה היה מפגן כוח של הלהקה, שהזכירה שמדובר במכונת להיטית משומנת. המנוני ענק כמו "לא מוותר", "גבי ודבי" או "אף אחד" נשארו בחוץ, ובכל זאת לא היה אף שיר שאפשר היה להוציא מהסטליסט. השיא הגיע כשתומר יוסף עלה לבמה. הלהקה התבדחה איתו על כך שהוא "אוסף להקות" והציעו לו להצטרף גם אליהם. האמת? החיבור הרגיש כל כך טבעי, כמו מפגש פסגה של הגרוב הישראלי, שבאמת מוזר שהוא לא קורה לעיתים קרובות יותר. זה היה אקורד סיום מושלם שהשאיר טעם של עוד, וסימן את הכיוון שאליו הפסטיבל יכול לשאוף: שילוב בין האינטימיות של הקלידים לאנרגיה המתפרצת של הופעות ענק.
בסופו של דבר, גם בתוך הלו"ז הצפוף והבחירות הכואבות, פסטיבל הפסנתר באילת הצליח לעשות את הדבר הכי חשוב: להזכיר למה הוא קיים מלכתחילה. לא כדי לסמן וי על עוד הופעה, אלא כדי לייצר רגעים חד פעמיים, חיבורים לא צפויים ועיבודים שלא נולדים בשגרה. העובדה שהקהל מילא אולמות, שהאמנים שיחקו, אילתרו ולקחו סיכונים, ושגם תקלות הפכו להזדמנויות - מעידה שהרוח של הפסטיבל לא נשארה בתל אביב. היא פשוט לומדת עכשיו איך להישמע נכון ליד הים האדום.
אם השנה השנייה באילת עוד מרגישה כמו חיפוש, הרי שהבסיס כבר שם - ועם עוד קצת דיוק, פסטיבל הפסנתר יכול להפוך גם בעיר הדרומית לאירוע שחוזרים אליו לא רק בשביל השמות, אלא בשביל החוויה. כשעמדתי שם בשורה הראשונה עם בתי ניל בת ה-9, וראיתי אותה מהופנטת מנועם קליינשטיין שמארחת את שחר טבוך לדואטים של "להתחתן איתי" ו"נאדי באדי", או כששחר נשאר לבדו על הבמה לביצוע של "סופרסטאר", הבנתי שהמעגל נסגר. זו התזכורת הכי טובה לכך ש"הפסנתר" הוא ממש לא מוסד קלאסי מעונב, אלא במה חיה ובועטת גם לפופ עכשווי ומסיבתי.
יכול להיות שעוד עשרים שנה, כשניל תהיה כבר גדולה, היא תספר למישהו על המופע ההוא באילת ששינה לה את הדרך שבה היא שומעת מוזיקה - בדיוק כמו שאני מספר היום על הבוטלג ההוא של פורטיס מהצבא. עם עוד קצת דיוק לוגיסטי בשנה הבאה, המוסד הזה ימשיך להצדיק את הנסיעה הארוכה דרומה, ולייצר זכרונות לדורות הבאים.