יהודי טוב

רפאל נג'רי הוא קולנוען צרפתי צעיר, אבל למרות שנולד במרסיי, העיר שבאמת מעניינת אותו היא ניו יורק, לשם עבר להתגורר לפני כמה שנים. בסרט הארוך הראשון שלו, "הצל", שהשתתף בפסטיבל קאן ב-99', הוא בחר להעביר את העלילה לניו יורק של ימינו, למרות שמדובר בעיבוד לדוסטויבסקי. הסרט הבא שלו, “Apartment #5C”, בכיכובה של טינקרבל, מספר על שני ישראלים צעירים בניו יורק. יחסית לבמאי צרפתי, יש לנג'רי דברים מעניינים להגיד על ניו יורק, כשהנחת היסוד בסרט הנוכחי שלו, "אני אח של ג'וש פולונסקי", היא שגם מי שנולד וחי בה כל חייו, לא מכיר אותה באמת. ומה שנכון לגבי העיר, נכון גם לגבי תושביה.

אייב פולונסקי (ריצ'רד אדסון, שהתחיל את דרכו כמוזיקאי, היה חבר בסוניק יות, ומאז שהופיע ב”Stranger than Paradise” של ג'ים ג'רמוש שיחק בעשרות סרטי אינדי אמריקאיים) הוא אחד משלושה אחים במשפחת פולונסקי – משפחה ניו יורקית יהודית. במשך מרבית חייו הוא עושה כל מה שמצופה ממנו ולא שואל שאלות. הוא עובד עם אחיו בעסק המשפחתי – חנות בדים בלואר איסט-סייד – הוא התחתן עם אשה יהודיה טובה שמבחינתה תפקידה מסתכם בהולדת ילדים ודאגה לבית. הוא הולך לבית כנסת, אוכל את הגפילטע פיש שאמא שלו מכינה בפה סגור, ולרגע לא חושב לצאת מהגטו התרבותי שקהילת המהגרים היהודים בניו יורק גזרה על עצמה. אולי הוא חשב על זה, כי אי אפשר להגיד שהבנאדם נראה מאושר בחיים, אבל לא באמת. הוא יודע שאחיו הצעיר, ג'וש, רחרח קצת בחוץ. הוא לא יודע בדיוק מה זה אומר ומה קורה שם בחוץ, אבל אם לשפוט על פי התגובות הנזעמות של האח הבכור, בן, זה מביא רק צרות. האמת היא שבן יודע על מה הוא מדבר, אבל אחרי שטרגדיה פתאומית נופלת על המשפחה כולה, מגיע אייב להחלטה שהוא חייב לצאת לגלות את העיר שהוא חי בה כל חייו ובכלל לא ידע שהיא קיימת.

המשחק המאופק של אדסון, שהופך את אייב פולונסקי לרוח רפאים המרחפת בתוך הקיום היומיומי שלה, הוא שמחזיק את הסרט. וגם כשאייב מנסה סוף-סוף להתמרד ולהשתחרר, הוא עושה את זה בהיסוס המעודן של מי שהוא היה כל חייו. מבחינת סיפור אין ל"אני אח של ג'וש פולונסקי" הרבה מה להציע. העלילה שלו קרובה יותר לסקיצה ראשונית של רעיון. העיקר בו היא האווירה. הסרט כולו צולם בשמונה מילימטר – כמו סרט ביתי ישן – מה שגורם לתוצאה ויזואלית גרעינית ומחוספסת שנעה בין ריאליזם כמו-דוקומנטרי בחלקים מסוימים (כמו בארוחת השבת בבית משפחת פולונסקי או בתיעוד של רובע המהגרים בלואר איסט-סייד) ובין אווירה הזויה, אפלה ומסויטת בחלקים אחרים, שמתרחשים בשעות הלילה – שעות שאף אב משפחה יהודי טוב לא צריך להיות ער בהן ובטח שלא להסתובב לבדו ברחובות ניו יורק. ולמרות שהוא נוטה לפעמים להיראות בוסרי ומעט סטודנטיאלי אפילו, בעיקר בגלל שימוש יתר בקלישאות עולם תחתון שחוקות, "אני אח של ג'וש פולונסקי" הוא סרט קטן, אפלולי וכובש.