בקשת 12 ובחברת החדשות שלה חושבים על לא מעט מבצעים למען עם ישראל: פעם זו הדלקת נרות, פעם אחרת זו הנפת דגל - ויש כמובן את המבצע הזה עם המילואימניקים שקשה לחמוק ממנו. אלא שלו הייתה רוצה קשת על כל שלוחותיה לעזור באמת לעם ישראל, היא הייתה צריכה להפקיע 24 שעות, יממה אחת בסך הכל - ולשדר בלופ את הריאיון המצוין של יונתן ריגר עם לאה גולדין.
המסגור של הכתבה הזאת - "לאה גולדין מדברת על הכל" - לא עשה עמה חסד, שכן מדובר ברבע שעה שהופכת את הבטן מרוב גועל, רבע שעה שבה מבין כל צופה איזה סיבוב עשו פה על כולנו.
נדמה שאין מישהו שאינו מכיר את סיפורו של הדר גולדין, קצין בסיירת גבעתי שנהרג על ידי חמאס לאחר שכבר נכנסה לתוקפה הפסקת אש בשלהי "צוק איתן" (2014), שגופתו נחטפה ושלמרות זאת הוכר כחלל צה"ל. רק עם סבב החזרת גופות חטופים-חללים מעזה, בעקבות הסכם סיום המלחמה, הושבה גופתו לקבר ישראל.
ריגר בנה בתבונה סיפור שמזגזג בין האישי ללאומי. הרגע שבו מתארת לאה כיצד נגעה בידו של בנה המת הוא מצמרר, אפילו לעין הצופה הישראלי שלא מפסיקה לדמוע כבר מעל לשנתיים. לעומתו הרגעים שבהם מגוללת גולדין את עלילותיה במלחמה שניהלו היא ובעלה, שמחה, אביו של הדר ז"ל, להשבת גופת בנם, הם אלה שמרתיחים את הדם.
פרומו לסרט אימה
במדינה שבה הכל נחתך לפי השיוך הפוליטי, משפחת גולדין היא שמורת טבע: ללא שיוך פוליטי מובהק, דתיים, לוחמים - ריבוע זוהר במיוחד בפסיפס הישראלי. וממש כמו הייחוד של לאה כמקור מסר שאינו משתייך למחנה כזה או אחר, כך גם התוכן עצמו: חד ונוקב, אבל לא מבדיל בין פוליטיקאי כזה לאחר ולא בין הדרג המדיני ללובשי המדים.
אנחנו מרבים לדבר כאן על העם הנפלא לעומת ההנהגה הנפסדת, על גבורת האזרחים לעומת אוזלת ידם של בכירי המערכת, בחליפות ועד מדים, אבל רק כשצופים במסמך של ריגר מפי גולדין, מבינים דברים לאשורם. זה לא שלאה גולדין חכמה יותר מכל אחד מאיתנו, הישראלים שהתחילו להבין את האמת בבוקר השבעה באוקטובר, הרגע שבו היו כל השעונים במדינת ישראל צריכים להיעצר. זה פשוט שהיא קיבלה הצצה קורעת לב לקדימון לסרט שכולנו חיים בו מאז.
בסרט של גולדין היו כל זרעי הפורענות שבאה עלינו כחלוף כמעט עשר שנים מיום שנחטפה גופת בנה. היא ראתה את ההזנחה, ההפקרה, איבוד ההרתעה - וגם חוותה על בשרה את מה שיחוו, כחלוף עשור, משפחות החטופים. גולדין יודעת בדיוק בשל מה הופקר בנה בידי חמאס: רווחים, כסף. מי הרוויח? היא אינה נוקבת בשם מפורש, אבל רומזת, ובכן - כולם. זה נורא לשמוע את מה שאומרת האם השכולה, זה נורא עוד יותר להשלים את מה שלא נאמר, אלא רק נרמז.
ראשי הדרג המדיני גזרו קופון פוליטי - או אף חמור מכך - על השקט המדומה בעזה. מזוודות הכסף שזרמו לרכישת נשק וביצור מנהרות הטרור על ידי מבקשי נפשנו, היו רק קצה הקרחון של פעילות עסקית משגשגת עם קטאר. "קטארגייט" שהנסתר בה רב על הגלוי היא אולי החולייה האחרונה בשרשרת, אבל קטאר משפיעה על מקבלי ההחלטות בישראל כבר קרוב ל-25 שנים.
גנרלים שפשטו את מדיהם התעשרו בזכות סחר (שקיבל את כל האישורים כחוק) עם המדינה מממנת הטרור. פוליטיקאים קנו לעצמם שקט - ואולי אף נכסים אחרים, בזכות הקשרים הפסולים ההם. מזוודות של כסף החליפו ידיים ולא רק במעבר הגבול לעזה, שעליהן ידענו.
למה אנחנו נלחמים?
גולדין זכתה, בעל כורחה, להצצה מקרוב אל מתחת למכסה המנוע של המכונה הנבזית הזאת. ייאמר מיד: איש מהנהנים מהמצב לא שיער לעצמו שיגיע בוקר 7 באוקטובר, בכך אין כל ספק. רק שהוא הגיע - וכל האשמים, בין אם כומתה לראשיהם או עניבה לצווארם, רוחצים בניקיון כפיהם.
המסע של לאה גולדין, לפיכך, לא נע רק בין ייאוש לתקווה בכל הנוגע להשבת בנה, גיבור ישראל, החלל החטוף. היא הטלטלה בין שני הקטבים שמעצבים את מציאות חיינו במקום הזה: מצד אחד גדלות הנפש של עם ישראל, הנכונות לעזוב הכל, להתנדב ולהתמסר.
ומצד שני, אל מול כל אלה, העובדה שהעם הזה, שיש בו כל כך הרבה טוב, לא מצליח להצמיח מתוכו אלא שלטון של חמדנים ושקרנים, לא רק בממשלת נתניהו (אם כי הוא היה בכיסא הנהג במשך רוב השנים בהן היה הדר גולדין חטוף), אלא בהנהגה בכלל.
לחדשות 12 מגיע אם כך גם צל"ש וגם טר"ש: צל"ש על המסמך המרתק והמזעזע כאחד שהביא יונתן ריגר לידיעת כולנו. טר"ש בגין העובדה שרק מי ששרד את המהדורה דרך איראן וטראמפ, שיח הנוכלים בכנסת ישראל וריאיון הפחתת הריבית עם הנגיד, הגיע לריאיון החשוב כל כך הזה, שהלוואי שתימצא הדרך לשדר אותו שוב ושוב.
עד מתי? עד שיבין עם ישראל עבור מי הוא נלחם, עבור מי הוא מתנדב לשירות קרבי ולמילואים, למי הוא משלם מיסים - ולא חלילה כדי שיפסיק את כל אלה, אלא כדי שידרוש הנהגה שתהיה ראויה לעמה.
כי הסיפור של הדר גולדין הגיע לסופו, סוף שהוא אולי לא טוב, אבל שיש בו לפחות גם נחמה וסגירת מעגל. לעומת זאת החשבון של אזרחי ישראל עם הדרג המדיני והצבאי שלה, נותר פתוח.