בית מרקחת
שנים רבות היה הנרי קיטרידג' רוקח בעיירה הסמוכה. מדי בוקר נסע בכבישים המושלגים או הגשומים או הקיציים, כאשר שיחי פטל הבר צימחו שוב את קוציהם לאורך חלקה האחרון של העיירה, ולאחר מכן פנה אל הכביש הרחב יותר שהוביל לבית המרקחת. כעת הוא בגמלאות, אולם הוא עדיין מתעורר מוקדם בבוקר ונזכר כמה אהב את השעות האלה, כאילו העולם כולו היה סוד השמור לו בלבד. הצמיגים לחששו חרש תחתיו, והאור הסתנן מבין ערפילי הבוקר. מראה חטוף של המפרץ הגיח מימינו ואחריו עצי האורן הגבוהים והכחושים. כמעט תמיד נסע עם חלון פתוח עד האמצע, מפני שאהב את ריח האורנים והאוויר המלוח, ובחורף אהב את ריח הקרה.
בית המרקחת שכן בבניין קטן בעל שתי קומות המחובר לבניין נוסף, ובו חנות חומרי בניין וחנות מכולת קטנה. מדי בוקר חנה הנרי מאחור, ליד פחי המתכת הגדולים, נכנס לבית המרקחת בדלת האחורית והדליק את האורות, לחץ על מתג החימום בחורף או הפעיל את המאווררים בקיץ. לאחר מכן היה פותח את הכספת, מכניס כסף לקופה, פותח את דלת הכניסה, נוטל ידיים ולובש את חלוק המעבדה הלבן. הטקס נעם לו כאילו החנות הישנה - על מדפיה העמוסים משחות שיניים, ויטמינים, מוצרי קוסמטיקה, אביזרי שיער ואפילו מחטים וכרטיסי ברכה נוסף על בקבוקי מים חמים אדומים מגומי ומשאבות חוקן - הייתה בעצם אדם נאמן ויציב. כל האי-נעימויות שאולי התרחשו בביתו, כל אי-נוחות מכך שאשתו נהגה לעתים קרובות לקום ממיטתם ולהסתובב בבית בשעות האפלות של הלילה - כל אלה נסוגו כמו קו חוף כאשר נכנס אל תוך בית המרקחת הבטוח שלו. הנרי עמד מאחור, בין המגירות ומכלי הגלולות, ונמלא שמחה כשהטלפון החל לצלצל. הוא שמח כשהגברת מרימן באה לקנות תרופה ללחץ הדם שלה או כשקליף מוט הזקן הגיע לקחת תרופה למחלת לב. הוא שמח כשארז ואליום לרייצ'ל ג'ונס, שבעלה עזב את הבית ביום שתינוקם נולד בו. מטבעו אהב הנרי להקשיב, ופעמים רבות במהלך השבוע נהג לומר, "אלוהים, אני ממש מצטער לשמוע", או "זה ממש משהו!"
בתוך-תוכו סבל מהמתחים השקטים שמהם סובל אדם שחזה פעמיים בילדותו בהתמוטטות עצבים של אמו, שבשאר הזמן דאגה לו בקפדנות. ועל כן בפעמים הנדירות שבהן התרעם לקוח על מחיר או התאכזב מאיכותן של תחבושת או של שקית קרח, עשה הנרי ככל יכולתו לתקן את המצב במהירות. גברת גריינג'ר עבדה אצלו שנים רבות. בעלה היה דייג סרטני ים ונדמה שהיא נשאה עמה את הרוח הקרה מן הים הפתוח ולא הייתה להוטה כל-כך לרצות לקוחות קפדניים. היה עליו להקשיב בחצי אוזן בעודו ממלא מרשמים, כדי לוודא שהיא לא מתעלמת מתלונותיהם בקופה. לעתים נזכר באותה תחושה כשהשגיח שאשתו אוליב לא תהיה קשה מדי עם כריסטופר בשל שיעורי בית שלא הוכנו או מטלה שלא בוצעה; התחושה של תשומת לבו המרחפת - הצורך שלו לרצות את כולם. כששמע נימה של נוקשות בקולה של גברת גריינג'ר, נהג לעזוב את מקומו בירכתי החנות ולהתקרב למרכזה כדי לשוחח עם הלקוח בעצמו. חוץ מאשר בתחום זה מילאה גברת גריינג'ר את תפקידיה על הצד הטוב ביותר. הוא אהב את העובדה שהיא לא נטתה לפטפטנות, ניהלה את המלאי בצורה מושלמת וכמעט מעולם לא לקחה ימי מחלה. מותה לילה אחד, תוך כדי שינה, הדהים אותו והותיר בו תחושת אחריות מסוימת על שלא השכיל להבחין לאורך השנים שעבד לצדה בתופעה כלשהי שהוא, שטיפל בגלולות ובסירופים ובמזרקים, היה יכול לרפא.
"עכברית", אמרה אשתו כאשר שכר לעבודה בחורה חדשה. "היא נראית כמו עכבר".
דניס תיבודו הייתה עגולת לחיים ועיניה הקטנות הציצו מבעד למשקפיה בעלי המסגרת החומה. "אבל עכבר נחמד", אמר הנרי. "חמוד".
"מי שלא מסוגל לעמוד ישר לא יכול להיות חמוד", אמרה אוליב. אכן, כתפיה הדקות של דניס נטו קדימה כאילו היא מתנצלת על משהו. היא הייתה בת עשרים ושתיים ובדיוק סיימה את לימודיה באוניברסיטה של ורמונט. גם לבעלה קראו הנרי, וכאשר הנרי קיטרידג' פגש בראשונה את הנרי תיבודו, הוא אהב את מה שפירש כמצוינות נטולת מודעות. האיש הצעיר היה מלא חיים, נמרץ, ונדמה שהאור הקורן מעיניו משווה זוהר מרפרף לפניו ההגונות, הפשוטות. הוא היה שרברב ועבד בחברה של דודו. הוא ודניס היו נשואים כבר שנה.
"לא נראה לי", אמרה אוליב כשהוא הציע שיזמינו את הזוג הצעיר אליהם לארוחת ערב. הנרי הניח לנושא. באותה תקופה הפך פתאום בנו, שעדיין לא ניכרו בו סימנים להתבגרות גופנית, קודר מאוד. מצב רוחו היה כמו רעל שהופץ באוויר, ואוליב נראתה שונה ונתונה לשינויים ככריסטופר. השניים ניהלו מאבקים מלאי חמה ומהירים להתלקח, שהפכו באותה פתאומיות למסך של אינטימיות דוממת שמולה מצא עצמו הנרי, תמים ועמום חושים, חריג יוצא דופן.
אבל בסופו של יום אחד בשלהי הקיץ, כשעמד במגרש החניה האחורי ושוחח עם דניס והנרי תיבודו בשעה שהשמש שקעה מאחורי עצי האשוחית, חש הנרי קיטרידג' כמיהה עזה להימצא בחברת הזוג הצעיר הזה, שהביט בו בביישנות והאזין בעניין רב לזיכרונות שהעלה מימיו באוניברסיטה לפני שנים רבות, והוא אמר, "תשמעו, אוליב ואני נשמח אם תבואו אלינו לארוחת ערב בקרוב".
הוא נסע הביתה וחלף על פני עצי האורן הגבוהים, על פני נוף המפרץ שנגלה לרגע, וחשב על בני הזוג תיבודו הנוסעים בכיוון הנגדי, לקרוון שלהם בפרוורי העיר. בדמיונו היה הקרוון חמים ומסודר - כי לדניס הייתה נטייה לסדר ולניקיון - ובעיני רוחו ראה אותם מספרים זה לזה את קורותיהם באותו יום. דניס ודאי תאמר, "הוא בוס קל". והנרי אולי יאמר, "אני מחבב אותו מאוד".
הוא נכנס לחניה בביתו, שלא הייתה ממש חניה אלא בעצם פיסת דשא על ראש הגבעה, וראה את אוליב בגינה. "שלום, אוליב", אמר כשהתקרב אליה. הוא רצה לחבק אותה, אבל היה נדמה לו שאיזו ישות אפלה עומדת לצדה כמכר המסרב להיפרד. הוא אמר לה שבני הזוג תיבודו יבואו לארוחת ערב. "זה המעשה הנכון", אמר.
אוליב ניגבה את הזיעה משפתה העליונה ופנתה לתלוש גוש של צמחי עירית. "אם כך, זהו זה, אדוני הנשיא", אמרה. "תן הוראות לטבחית".
ביום שישי בערב נסעו אחריו בני הזוג לביתו, והנרי הצעיר לחץ את ידה של אוליב. "איזה מקום נחמד", הוא אמר, "עם הנוף של המים. מר קיטרידג' אמר שששניכם בניתם את זה במו ידיכם".
"אכן כן".
כריסטופר ישב כשצד גופו פונה אל השולחן, כפוף בחוסר חן אופייני למתבגרים, ולא ענה כשהנרי תיבודו שאל אותו באילו ענפי ספורט הוא משתתף בבית הספר. הנרי קיטרידג' חש זעם לא צפוי נובט בתוכו. הוא רצה לצעוק על הנער, שכן חש כי נימוסיו העלובים חשפו דבר-מה לא נעים שאין מצפים למצוא בבית קיטרידג'.
"כשעובדים בבית מרקחת", אמרה אוליב לדניס כשהגישה לה צלחת עמוסת תבשיל שעועית, "מתוודעים לסודות של כל אנשי העיר". אוליב התיישבה מולה ודחפה לעברה בקבוק קטשופ. "צריך לדעת לסתום את הפה. אבל נראה לי שאת יודעת לעשות את זה".
"דניס מבינה", אמר הנרי קיטרידג'.
בעלה של דניס אמר, "כמובן. אין עוד אדם הראוי לאמון כמו דניס".
"אני מאמין לך", אמר הנרי והעביר לו סלסילת לחמניות. "ואנא, קרא לי הנרי. זה אחד השמות החביבים עליי", הוא הוסיף. דניס צחקה בשקט. היא חיבבה אותו, הוא קלט את זה.
כריסטופר שקע בכיסאו עוד יותר.
הוריו של הנרי תיבודו חיו בחווה בפנים הארץ, לכן שוחחו שני ההנרים על יבולים, על שעועית ועל התירס שטעמו מתוק פחות הקיץ הזה בשל הגשם המועט שירד, וכיצד מקימים ערוגת אספרגוס טובה.
"הו, בשם אלוהים!" אמרה אוליב כשהנרי קיטרידג' הפיל את בקבוק הקטשופ בשעה שהעביר אותו לאיש הצעיר, והקטשופ נשפך כמו דם סמיך על שולחן האלון. תוך כדי ניסיון להרים את הבקבוק הוא דחף אותו עד שהתגלגל הלאה, והקטשופ מצא את דרכו לקצות אצבעותיו ואז לחולצתו הלבנה.
"תעזוב את זה", פקדה אוליב וקמה על רגליה. "פשוט תניח לזה, הנרי. בשם אלוהים". והנרי תיבודו, אולי למשמע שמו שנאמר בחדות שכזאת, נשען לאחור ונראה נזוף.
"אלוהים, איזה בלגן עשיתי", אמר הנרי קיטרידג'.
לקינוח קיבל כל אחד קערית כחולה ובמרכזה כדור גלידת וניל. "אני הכי אוהבת וניל", אמרה דניס.
"באמת?" אמרה אוליב.
"גם אני", אמר הנרי קיטרידג'.
כאשר הגיע הסתיו הועמו הבקרים, ובית המרקחת זכה לרסיס אור קצר של שמש ישירה לפני שהשמש חלפה מעל הבניין והותירה את החנות מוארת באור מנורות בלבד. הנרי עמד מאחור, מילא בקבוקוני פלסטיק וענה בטלפון, ודניס עמדה בקדמת החנות ליד הקופה. בשעת הצהריים היא הסירה את עטיפת הכריך שהביאה מהבית ואכלה אותו מאחור, במחסן, ואחר כך אכל הוא את ארוחת הצהריים שלו. לעתים, כאשר לא היו לקוחות בחנות, היו שותים יחד כוס קפה שהובאה מהחנות השכנה. דניס נראתה שקטה מטבעה, אבל נטתה לפרצי פטפטנות פתאומיים. "אמי חולה בטרשת נפוצה כבר שנים, אתה יודע, ככה שכולנו למדנו לעזור כבר מזמן. כל אחד משלושת האחים שלי שונה מהאחרים. נכון שזה מוזר?" האח הבכור, סיפרה דניס ויישרה בקבוק שמפו, היה חביבו של אביה, עד שנשא לאישה בחורה שלא מצאה חן בעיניו. חמיה וחמותה שלה היו נפלאים, אמרה. לפני הנרי היה לה חבר פרוטסטנטי, והוריו לא היו כל-כך נחמדים אליה. "זה לא היה מצליח", היא אמרה והידקה קווצת שיער מאחורי אוזנה.
"טוב, הנרי בחור מצוין", ענה הנרי.
היא הנהנה וחייכה מאחורי משקפיה כמו נערה בת שלוש-עשרה. הוא דמיין שוב את הקרוון שלה, ואת שניהם משחקים שם יחד כמו גורי כלבים גדולי מידות. הוא לא ידע מדוע הוא חש את השמחה המסוימת שחש, כאילו נמלא זהב נוזלי.
היא הייתה יעילה כמו גברת גריינג'ר, אבל רגועה יותר. "מתחת לוויטמינים בשורה השנייה", הייתה אומרת ללקוח. "הנה, אני אראה לך". פעם אחת אמרה להנרי שלפעמים היא נותנת ללקוח לשוטט בחנות לפני שהיא מציעה את עזרתה. "אתה מבין, ככה הם אולי ימצאו משהו שהם לא ידעו שהם צריכים, והמכירות שלך יעלו". אור שמש חורפית התפשט על זגוגית מדף מוצרי הקוסמטיקה; רצועה אחת מרצפת העץ נצצה בצבע דבש.
הוא זקר את גבותיו בהערכה. "התמזל מזלי, דניס, כשנכנסת בדלת הזאת". היא הרימה את משקפיה בגב ידה, ואחר כך איבקה את צנצנות המשחות במטאטא נוצות.
ג'רי מקארתי, הנער שהביא את המוצרים מפורטלנד פעם בשבוע - או לעתים תכופות יותר, במידת הצורך - נהג מדי פעם לאכול את ארוחת הצהריים שלו בחדר האחורי. הוא היה בן שמונה-עשרה, וזה עתה סיים תיכון. ילד שמן וגדול עם פנים חלקות, שהזיע כל-כך עד שחולצתו הייתה מוכתמת בעיגולים רטובים, לפעמים עד לחזהו ממש, כך שנראה כאילו הוא מיניק. הוא ישב על ארגז, ברכיו הגדולות הגיעו כמעט לאוזניו, ואכל כריך שמתוכו נשפכו גושי סלט ביצים או טונה ספוגי מיונז ונחתו על חולצתו.
יותר מפעם אחת ראה הנרי את דניס מושיטה לו מגבת נייר. "זה קורה לי", שמע אותה הנרי אומרת יום אחד. "בכל פעם שאני אוכלת כריך שיש בו יותר מבשרים קרים אני מתלכלכת כולי". לא ייתכן שזאת הייתה האמת. הבחורה הייתה נקייה ומסודרת, גם אם חסרת ייחוד בהופעתה.
"צהריים טובים", היא הייתה עונה בצלצול הטלפון. "הגעתם לבית מרקחת הכפר. כיצד אוכל לעזור?" כמו ילדה המחקה אישה בוגרת.
ואז, בבוקר יום שני אחד כאשר האוויר בבית המרקחת היה קר ועוקצני, הוא החל לפתוח את החנות ואמר, "איך בילית בסוף השבוע, דניס?" אוליב סירבה ללכת לכנסייה יום קודם לכן, והנרי, שלא כהרגלו, דיבר אליה בכעס. "זו בקשה גדולה מדי?" מצא את עצמו אומר כשעמד במטבח בתחתוניו וגיהץ את מכנסיו. "שאשתו של אדם תבוא איתו לכנסייה?" הליכה לכנסייה בלעדיה נראתה לו חשיפה פומבית של כישלון משפחתי.
"כן, זו בהחלט בקשה גדולה מדי, לכל הרוחות!" אוליב כמעט ירקה, וזעמה נשפך כאילו נפתח סכר. "אין לך מושג כמה אני עייפה. אני מלמדת כל היום, משתתפת בישיבות מטופשות עם מנהל אידיוט! עושה קניות, מבשלת, מגהצת, מכבסת. עוזרת לכריסטופר בשיעורי הבית! ואתה..." היא נאחזה במשענת כיסא אוכל ושערה השחור, שעוד לא סורק מאז קמה משנתה, צנח על עיניה. "אתה, מר בואי-נהיה-נחמדים-לכומר, מצפה ממני לוותר על הבקרים שלי בימי ראשון וללכת לבלות עם חבורת זבי חוטם!" היא התיישבה בפתאומיות בכיסא. "אז לי נמאס מזה לגמרי", היא אמרה ברוגע. "נמאס עד מוות".
משהו אפל חלף בו. נשימתו נחנקה בזפת. למחרת בבוקר פנתה אליו אוליב בנימה יומיומית. "המכונית של ג'ים הסריחה מקיא בשבוע שעבר. אני מקווה שהוא ניקה אותה". ג'ים אוקייסי לימד עם אוליב, ובמשך שנים הסיע את אוליב ואת כריסטופר לבית הספר.
"אני מקווה", אמר הנרי, וכך הסתיים הריב שלהם.
"היה לי סוף שבוע נהדר", אמרה דניס, ועיניה הקטנות הביטו בו מאחורי המשקפיים בלהט ילדותי כל-כך עד שלבו כמעט נשבר. "ביקרנו אצל ההורים של הנרי ואספנו תפוחי אדמה בלילה. הנרי האיר בעזרת הפנסים של המכונית וחפרנו כדי להוציא תפוחי אדמה. למצוא תפוחי אדמה באדמה הקרה - זה ממש כמו ציד ביצי פסחא!"
הוא הפסיק לפרוק משלוח של פניצילין והתקרב כדי לדבר איתה. עדיין לא היו לקוחות בחנות, והרדיאטור לחשש מתחת לחלון הקדמי. הוא אמר, "זה נחמד כל-כך, דניס".
"אוליב קיטרידג'" / אליזבת סטראוט. מאנגלית: אילה שלו. 311 עמודים. הוצאת אופוס.