נערה ישראלית נודדת לבדה ברחובות לונדון: קראו פרק ראשון מתוך "זה לא הבית"

לונדון, ספטמבר 2000

היא נשענת על דלת של חנות, רגל אחת מונחת חשופה על המדרגה והשנייה מכוסה בשק שינה. היא תוהה למה לא התמקמה סמוך יותר לכיכר טרפאלגר, שם אולי יזרוק לה מישהו כמה פרוטות. אמצע ספטמבר, כבר קר. שק השינה לא מספיק עוד כדי לחמם אותה בלילה. השיניים כואבות מרוב נקישות. במאמץ היא סוחבת את רגלה אל מתחת לשק השינה, מרימה אותו קצת, עכשיו היא מכוסה עד החזה, משפשפת מתחת את האיברים הקפואים, קצת חום מתחיל להתפשט בגופה. עוד יום, איה אומרת לעצמה ומושכת את שק השינה עד שהוא מכסה גם את סנטרה. עוד יום, אחר כך נראה.
הרחוב הומה. עוברים ושבים נועצים לרגע מבט בפניה הבהירות, ואז נודד מבטם הלאה. עיניה גדולות, שערה חלק ובהיר וקצר, אפה ישר ודק, עצמות לחייה מתוחות על עורה החיוור הזרוע כתמי קור אדמדמים. על שפתה התחתונה גלד נפוח, פצע קור שהזדהם. מדי פעם היא מלקקת אותו, אבל הצינה שבה ומייבשת את השפה והכאב שב בבת אחת, בעוצמה. גם כעבור שנים תישאר הצלקת, חיוורת ודהויה, ותזכיר לה כמה קר היה אותו סתיו.
היא ברחוב מסוף אוגוסט. כבר שלושה שבועות היא בוחרת כל לילה מקום אחר, פתח של בית או חנות, סמטה צדדית או רחוב ראשי, תלוי בתחושה. היא מנסה להישאר קרוב למרכז. היא רגישה לקולות הרחוב, מבחינה בין סכנה לסתם רעש. היא יושבת זקופה בתוך שק השינה, עוצמת עיניים, שוקעת במעין בהייה ממושכת, צוללת לתוך שינה בעל כורחה. היא שונאת את היקיצה, תמיד נדמה לה שמישהו רוכן אל פניה. בבוקר היא מגלגלת את שק השינה, קושרת לתרמיל שלה ויוצאת לחפש בית שימוש ציבורי. אם מספיק מוקדם ריק שם, במיוחד בסופי שבוע, אז היא מתפשטת לגמרי, גם בקור. יש לה סבון ושמפו שגנבה "מטסקו", וגם כפפת מגבת קטנה, והיא מתרחצת. אחר כך מכבסת את הג'ינס, התחתונים והחזייה בכיור, דוחפת לתוך שקית ניילון, מאוחר יותר תמצא מקום לייבש אותם. היא לובשת תחתונים נקיים, חזייה, גופיה וגם סוודר אחר. מלבד נייד, מטען ושק שינה לא לקחה איתה כלום, אבל תוך כמה ימים כבר היתה מצוידת. הורידה מחבלי כביסה, גנבה מסלים שהיו מונחים מחוץ לחנויות. לפני שבוע חלפה על פניה נערה בערך בת גילה, ואחרי שהגיעה לפינת הרחוב הסתובבה וחזרה לשבת לידה. הן פטפטו קצת, איה סיפרה לה שהיא נודדת ככה מלפני סוף חופשת הקיץ. הנערה הביטה בה בהערצה, אמרה, יו, את כזאת אמיצה, וסיפרה שהיא גרה בבית ענק, המון חדרים ריקים, היא וההורים שלה, שנעלמים לפעמים לשבועות, ואז הם שוכרים בשבילה מטפלות שמנסות לחנך אותה או לגעת בה, הלוואי שיכלה להצטרף גם היא, הרחוב נראה לה מעניין. לרגע חשבה איה לשאול למה את מתכוונת במעניין, להגיד, טוב שיש לך בית, אבל גם לה יש, או שאולי אין לה. תראי, היא אמרה לנערה, יש סכנות ברחוב, אבל גם חופש. ורצתה גם להגיד, אני לא אהיה ככה לתמיד, אבל לא אמרה, והנערה בהתה נכחה במשך דקות ארוכות כמו שוקלת חיים מול חיים, ולבסוף קמה והלכה, מותירה מאחוריה שקית בגדים שזה עתה נקנו, ג'ינס וסוודר משבצות בשחור לבן, פפיטה כמו שאמא של איה קוראת לדוגמה הזאת, עם כפתור צמר שחור בחזית. את הסוודר היא לבשה מיד, רך וחם והדוק לגופה. את התחתונים הזעירים, האדומים, השליכה לסלסילת קש שניצבה בפתחה של חנות לבגדי תינוקות. בחורה עם סטייל, חשבה כשדחפה את הג'ינס לתרמיל.

האור מתעצם ומעניק תחושה שחם יותר, למרות חיוורונה היציב של השמש. איה מרימה את פניה אל השמיים, עיניה עצומות, געגועים לקיץ הבוער של תל אביב מציפים אותה. רוח פתאומית מעבירה בה צמרמורת, ודמעות נקוות בעיניה. היא אוספת בכעס את חפציה, מקפלת את שק השינה ומתחילה ללכת במהירות לעבר תחנת הרכבת. פניה מוּעדוֹת אל ג'יימס. היא מחישה את צעדיה ומקווה לא להחמיץ אותו. ביום ראשון הוא עוזב מוקדם, כי קלארה מחכה לו, והוא אף פעם לא יודע מה יפגוש כשיגיע הביתה. אני פוחד מהן, הוא אמר לאיה, והיא ידעה שהוא מתכוון לקלארה אשתו ולנורה הבת שלהם. כשהוא אמר את זה הוא צחק, פיו נפער וחשף שיניים צחורות, ואיה הביטה בו וחשבה שהוא בכלל לא צוחק.

היא פגשה את ג'יימס כמה ימים אחרי שברחה מהבית. באותו בוקר היא צעדה לאיטה, סוקרת את חלונות הראווה, וכשעברה על פני חנות הירקות הציצה פנימה. גבר כהה עור וגבוה, עם כתפיים רחבות, לבוש חולצת צווארון כחולה וסוודר אדום, ישב אל שולחן גדול. היא סקרה את החלל המואר, המסודר להפליא. לא רחוק מהחלון ניצב ארון מדפים כחול שכותרתו פרחי עץ מגולפים, עמוס בצנצנות ריבה אדמונית ואולי רוטב, ושקיות תבלינים, ופסטה, וקופסאות קרטון מעוטרות ויפהפיות מונחות זו על גבי זו. פירות וירקות נחו בארגזי עץ לבנים, והקירות בהקו כאילו זה עתה נמשחו בשכבת צבע רענן. איה התקשתה להתנתק מהמראה,והתעכבה עוד, בוחנת את האיש שישב שם, מעיין בערימת ניירות. ובעוד היא מנסה לנחש אם הוא בעליה של החנות, זקף אליה את מבטו, היטה את ראשו, חייך ונופף לה לשלום. היא הזדקפה במהירות, חושבת שכדאי להמשיך ללכת אבל הוא סימן לה בתנועת ראש קלה, בואי היכנסי, וחיוכו היה רך ונעים, והיא חשבה, בוקר, הכל מואר, אנשים ברחוב, ואמרה לעצמה גם, כל כך קר. האיש קם והתקרב אליה, חיוכו מכווץ את עיניו לסדקים, פתח את הדלת, הושיט לה יד ענקית ואמר, נעים מאוד, אני ג'יימס, בעל חנות הירקות. ברוכה הבאה לממלכה שלי. בואי שבי קצת. היא לחצה את ידו, העור היה מחוספס והיד חמה, והיא נכנסה והתיישבה בלאות על ארגז שהצביע עליו. הוא בחן אותה בתשומת לב ואמר, אני מכין לעצמי משהו חם לשתות. רוצה גם? והמילה חם המסה שאריות של היסוס.
הם לגמו לאט מהתה שהכין, עם חלב ושלוש כפיות סוכר. זה המנהג הכי אנגלי שאימצתי, הוא חייך. הכי אנגלי שיש, היא אמרה. הוא קירב אליה פרוסת עוגה חיוורת, והיא בצעה ממנה. היה בה תבלין מוזר כלשהו שהיא לא חיבבה, ובכל זאת סיימה הכל. אחר כך הם שתקו שעה ארוכה, הוא מאחורי שולחנו והיא על הארגז. הוא סידר את הניירות, כתב כמה דברים, ומדי פעם הביט בה והניע במתינות את כף ידו כמסמן, אל דאגה, הכל בסדר. תנוחי. והיא בהתה בצבעוניות הנעימה שנח סביב, מבקשת להישאר עוד אבל גם תוהה אם כדאי בכל זאת ללכת, אולי המקום לא בטוח כמו שהוא נראה. קר נורא בחוץ, הוא אמר פתאום, המעיל שלך לא מספיק. את תחלי. הוא השתתק לרגע ואז שאל, אז באיזו כיתה את? והיא אמרה, סיימתי כבר בית ספר. והוא הנהן, אהה... אמר מהוסס, יש לי בת קצת גדולה ממך, נורה שלי. התחילה אוניברסיטה. ואת אוהבת ללמוד? תלוי, היא תהתה לרגע אם היא באמת אוהבת ללמוד. וג'יימס לא המתין לתשובתה, ניגש אל ארגז של תפוזים, קילף אחד, פער אותו לפלחי פרח, הגיש לה ואמר, תוצרת ג'אפה, הכי טוב. הרבה ויטאמין סי שנחוץ לנו בקור הלונדוני. היא לקחה את התפוז, קרעה פלח והכניסה לפיה, טיפות מיץ השפריצו לכוונו, היא כיסתה את פיה בידה והוא צחק ואמר, תאכלי תאכלי, ליטל סיסטר. טעים, היא לחשה ותחבה עוד פלח לפיה. והוא אמר, יש עוד אחד אם את רוצה, וגם דברים בריאים אחרים. והיא אמרה, אני משם. משם? שאל. מג'אפה, היא צחקה. כלומר מליד, מתל אביב. מידל איסט מקום בעייתי, ענה ג'יימס, אבל שמש ואדמה טובות לתפוזים. פה אף אחד לא מבין כלום. אוכלים בלי לשאול באיזו אדמה צמח. והמשיך ושאל, אז את מהגרת והיא הבחינה באלפי הקמטוטים שחורצים את חיוכו. לא, השיבה, אני עוד מעט חוזרת הביתה.
ואחרי הביקור הראשון בחנות של ג'יימס היא שבה וחזרה לשם, סייעה לו קצת. הבקרים הלכו ונמתחו עד שעות אחר הצהריים, היא סידרה ומיינה את הירקות והפירות שחלקם נראו לה מוזרים, הבריקה את החלון וניגבה את האבק מהשולחן הגדול ומהצינצנות שעכשיו כבר ידעה שיש בהן ריבת גויאבה ובננה. ויותר מפעם ביום הכין להם ג'יימס את התה המתוק, והם ישבו ולגמו ממנו בשתיקה. היא סיימה את התה לפניו, וכשביקשה להמשיך לסדר הוא סימן לה בכף ידו, ואמר, שבי עוד קצת, איה, כלום לא בוער.
באחד הימים לפני שעזבה, כאשר היתה כבר בדלת, נשמה עמוק והחליטה שזה הזמן המתאים, סבה אליו וזרקה, תקשיב, ג'יימס, אתה צריך עוזרת כמוני לחנות שלך, למקרה שיהיו לך עניינים לסדר או שתצטרך לחזור מוקדם הביתה. היא לא המתינה לתשובתו ויצאה. כעבור כמה ימים הוא קיבל את פניה בשמחה, הניע את רגליו בתנועות ריקוד קטנות, מחא כפיים כמריע לאיזו כוכבת ידועה וקרא, הלו ליטל סיסטר, וולקאם! אני רוצה להגיד לך שאת חרוצה וחכמה ולפעמים מסבירת פנים. אולי באחד הימים אלך לבנק או לשתות קפה עם חבר ואת תנהלי פה את העניינים, והיא חייכה והשיבה, אמרתי לך.
מהרגע הראשון חיבבה את הענק השחור ואת החנות היפה שלו. אולי בגלל התפוז, השתיקה, החיוך שלו, והאור הרך, והחום. כשהיא מגיעה הם מיד מתחילים לעבוד, פורקים סחורה, ממיינים שאריות שאפשר עדיין למכור, ואת השאר משליכים לזבל. ג'יימס מקפיד להשאיר רק את התוצרת היפה באמת. כשהיא טועה במחירים, כותבת פאונד ושלושים במקום פאונד ושישים ומהדקת את השלט לחזית מכל העגבניות החיוורות, הוא צוחק, פולט שאגה שמתרוממת ועפה דרך הדלת אל הרחוב הקפוא. פעם טפח לה בעדינות על גבה ואמר, את ממש סוציאליסטית בנשמה.
כשהיא שאלה אותו, בן כמה אתה, ג'יימסי? - כך תמשיך לקרוא לו עוד שנים רבות - הוא ענה, תנחשי, אחות קטנה. והיא חשבה, אולי הוא בן חמישים, אולי יותר. עורו בצבע קליפת קוקוס, ראשו עטור רעמה מכסיפה, חיוכו בוהק, שפתיו עצומות וסגולות, סגול עמוק כשל שזיף בשל, גבותיו מברשות שחורות שחוטי כסף שזורים בהן, עיניו עייפות אבל צעדו קליל. הוא סיפר שהגיע ללונדון כשהיה נער, ולמרות שתמיד חסרו לו הצבעים והשמש, התרגל. הכל כאן חיוור, אפילו הבתים, הוא אמר לה, אבל חשוב להסתגל, לאמץ גמישות. ואתה מצליח? היא שאלה. בדרך כלל כן, את יודעת, זה כבר הרבה שנים. ויש גם שגרה, והיא טובה לנפש. הוא השתתק והרהר דקה ארוכה לפני שאמר, כנראה לא לכולם. יש מי שלא יכול להניח לגעגוע והוא עלול לצרוב יותר מהשמש. ככה זה עם קלארה שלי. הגעגוע שורף אותה. גם אותי, היא לחשה בעברית.
הוא משלם לה חמישה פאונד על כמה שעות עבודה. כשהם משוחחים הוא לא שואל הרבה והיא לא מספרת, אבל בין הקירות האלה נעים לה, והיא אף פעם לא רעבה. דומה שג'יימס מכיר את כל הלקוחות, הוא שואל לשלומם ולשלום הוריהם וילדיהם שנסעו או שבו, והם לומדים או עובדים, נישאו וילדו ולפעמים חלו, הוא זוכר הכל. היא מרגישה יותר ויותר בטוחה, וג'יימס מפציר בה מדי יום שתישאר. את יכולה לישון על המיטה מאחור, בחוץ כבר חושך. ופעם אמר, אני אביא מצעים נקיים, יש שם כורסה נחמדה ואפילו מקלחת, והחווה בידו לעבר החדרון שמאחור. עוד לא, היא פלטה, אולי מאוחר יותר. את הביטוי מאוחר יותר בשפה האנגלית היא מחבבת במיוחד, כי הוא לא מחייב. אני לא מבין אותך, אחות קטנה, אני בעצם פחות מבין את אמא שלך. אם נורה היתה נעלמת אפילו ליום אחד, הייתי שורף את העולם. אני בסדר, קטעה אותו, ישנה אצל חברה. אולי בכל זאת תישארי? הוא הפציר קלושות, הרחוב מסוכן. והיא חשבה, הוא עלול להסגיר אותי. זה לא לתמיד, תלתה בו מבט מפציר, בבקשה תאמין לי. ואם תתקשר למשטרה, הוסיפה בקור שהפתיע אותה, לא תראה אותי יותר.
הוא לא הסגיר אותה. לפעמים כשסיימה את עבודתה הוא הלך אחריה. היא הקפידה לא להסתובב אליו אבל אהבה לשמוע את צעדיו בעקבותיה. לא פעם החשיך בעודם צועדים, והוא דיבר אל גבה. אני צריך לחזור, את יודעת, אחות קטנה, קלארה לא בריאה. איה נעצרה לרגע, ואז החישה את צעדיה כנמלטת. והוא קרא אחריה, תבואי מחר, אני מכין לך תה מתוק! היא נופפה לו והמשיכה ללכת, אוזנה כרויה לצעדיו המתרחקים ונבלעים בחושך. כשלא שמעה אותו עוד החלה לרוץ, זיכרון קולו מתחרה בפעימות ליבה, הופך למנגינה שכמו משחזרת את קול צעדיו. לפעמים הפכה הרוח טובה, והיא היתה שוב איה קטנה ונטולת דאגות, ובגופה חופש.

"זה לא הבית" / אילנה וייזר-סנש. 340 עמודים. הוצאת עמדה.