עכשיו זה כבר ברור: טראמפ מצא לעצמו אויב חדש - מוזיאונים. באופן ספציפי, הוא סימן את המטרה הגדולה מכולן: הסמית'סוניאן - אימפריית התרבות הגדולה בעולם, המאגדת 19 מוזיאונים, גלריות ומכוני מחקר בלב וושינגטון, ונחשבת לשומרת הסף של הזיכרון הלאומי האמריקאי.
במרץ האחרון פרסם הבית הלבן צו נשיאותי תחת הכותרת האורווליאנית "השבת האמת והשפיות להיסטוריה" - וכעת, נראה שאנשי הנשיא החלו לנסות ולתרגם את הצו לתכנית פעולה. על פי הפרסומים בארצות הברית, הממשל לא מסתפק בקיצוצי תקציב אלא דורש כעת "הערכה מחדש" של התערוכות עצמן. המטרה: לדחוק הצידה נרטיבים של עבדות, גזענות וביקורת חברתית, ולהעדיף על פניהם תכנים "פטריוטיים".
בדיווח הבוקר של "הגארדיאן" הבריטי, עולה חידוש בנוגע לדמות שמושכת בחוטים מאחורי הקלעים: סגן הנשיא, ג'יי די ואנס. לפי עדויות של בכירים בסמית'סוניאן, ואנס הוא הכוח המניע שמגדיר את המאבק על המוזיאונים כמלחמת קודש תרבותית. "ואנס אובססיבי לנושא הזה יותר מהנשיא", ציטט העיתון גורם בכיר. "מבחינתו, מה שקורה שם עכשיו זו לא היסטוריה, זו התאבדות ציוויליזציונית".
מומלץ למי שסובל מאלרגיה לחוק גודווין לעצור את הקריאה כאן, כי ממש עוד רגע אני אשווה בין ממשל טראמפ למפלגה הנאצית. וכן, אני יודע שהוא החזיר את החטופים וגם אני צהלתי בכיכר החטופים ומחאתי כפיים לבתו וחתנו. באמת שכל הכבוד לו. זה נכתב בלי טיפה של ציניות. על מה שהוא עשה עבור ישראל בשנה האחרונה מגיע לו פרס נובל ופרס ישראל ומטוס מזהב עם אסלה מזהב - אבל זה לא הופך אותו לפחות פאשיסט.
מי שמקשיב טוב לרטוריקה של הבית הלבן, שומע הדים מוכרים ומצמררים הרבה יותר מאשר סתם ויכוח פוליטי אמריקאי. השימוש החוזר במונחים כמו "שפיות" מול "וירוס ה-Woke" הוא שחזור מדויק של הפרקטיקה הנאצית משנות ה-30.
כשמשטר טראמפ מסמן תכנים תרבותיים כ"חולים" או "לא אמריקאיים", הוא פועל לפי היגיון תרבותי דומה לזה שהוביל לתערוכת "אמנות מנוונת" של גבלס ב-1937. הנאצים לא סתם צנזרו. הם הגדירו את המודרניזם, את הביקורת ואת הכאב כ"ניוון ביולוגי" שיש לעקור מהשורש לטובת "בריאות העם".
חשוב לזכור: המלחמה ב"אמנות המנוונת" לא הייתה רק מפגן אנטישמי, אלא הכרזת מלחמה נגד כל חריגה מהנורמה הפשיסטית של המפלגה הנאצית. למעשה, מתוך 112 האמנים שהוצגו בתערוכה כ"חולים", רק שישה היו יהודים. הרוב היו גרמנים "טהורים", חלקם אפילו תומכי המשטר. אמיל נולדה, למשל, היה נאצי נלהב שהוחרם רק כי האסתטיקה האקספרסיוניסטית שלו לא תאמה את הטעם של היטלר; פרנץ מארק, גיבור מלחמה שנלחם בצבא הגרמני, סומן כי צייר סוסים כחולים "לא מציאותיים"; ואוטו דיקס נרדף כי העז לצייר את הכיעור של המלחמה ולא רק את הגבורה.
הרטוריקה של ממשל טראמפ, שמנגידה בין "גאווה בריאה" לבין "אשמה חולנית" - היא שחזור מדויק של הפרקטיקה הנאצית. בספרה "רומנטיקה מפלדה" מתארת פרופ' דנה אריאלי-הורוביץ כיצד האידיאולוג הנאצי וולפגנג וילריך ביסס את ההשוואה בין אמנות מודרנית לבין "אמנות של מטורפים", וקבע כי יצירה שאינה ריאליסטית היא תוצר של נפש חולה.
השימוש של ממשל טראמפ במילה "שפיות", אפוא, אינו מקרי. למעשה, הוא מהדהד בדיוק את אותה תפיסה. הדוגמה המובהקת ביותר הגיעה בפוסט של הנשיא ב-Truth Social באוגוסט האחרון. במתקפה על המוזיאון הלאומי להיסטוריה אפרו-אמריקאית, טראמפ לא הסתפק בביקורת עניינית אלא עבר לשדה הסמנטי של זיהום ומחלה. הוא כינה את התצוגות "רעל אידיאולוגי" וטען שהן "תוכנית להטלת מום" בתודעת הנוער. השימוש במילה "רעל" מהדהד ישירות את הרטוריקה של "טיהור הגוף" - אם יש רעל בגוף הלאומי, צריך תרופה.
ממשל טראמפ מציע להחליף את ההיסטוריה המורכבת והמדממת בגרסה של קיטש לאומני, שטוח וסטרילי, שנועד לגרום לאזרחים להרגיש טוב עם עצמם במקום לחשוב. העובדה שסגן הנשיא יושב בחבר הנאמנים של המוזיאון, שמטרתו להציג את האמת בלי פילטרים, אומרת למעשה את הכל.
חשוב להבהיר ולשים את הדברים בפרופורציה: ארה"ב של 2026 היא לא גרמניה הנאצית. טראמפ אינו היטלר, ואין לו תוכנית להקמת מחנות ריכוז או לשריפת ספרים בכיכרות העיר. ההשוואה הזו לא נועדה לטעון ששני המשטרית זהים. ובכל זאת - ואולי דווקא בגלל זה - הדמיון מבהיל. הוא לא נמצא באכזריות הפיזית, אלא בלוגיקה התרבותית. כשהממשל מאמץ את אותה שפה בדיוק כדי "לטהר" את האמנות, הנורות האדומות חייבות להידלק.
הקרב על הסמית'סוניאן - ולמעשה על כל המוזיאונים בארה"ב - הוא לא על תצוגה כזו או אחרת, אלא על השאלה מי מחזיק במפתח ל"אמת". זו סתימת פיות בדרך הכי פשוטה. כשהשלטון הופך לאוצר הראשי, המוזיאונים מפסיקים להיות היכלי ידע והופכים למקדשי תעמולה. טראמפ מבין את מה שהבינו הדיקטטורים הגדולים של המאה ה-20: הדרך הבטוחה ביותר לשלוט בעתיד היא לשפץ את העבר.
בקטנה
למי שמבקש לא רק לקרוא על צנזורה אלא להתייצב מולה - ההיסטוריה מציעה כרגע הזדמנות אירונית ממש כאן בארץ הקודש. בימים אלה מוצגת במוזיאון תל אביב התערוכה "סוף היום: מאה שנים לתנועת האובייקטיביות החדשה", המוקדשת לאותה תנועה אמנותית בדיוק שרדפו הנאצים. בתערוכה מככבים אמנים כמו אוטו דיקס וג'ורג' גרוס - אותם יוצרים שהוגדרו כ"מנוונים" רק כי העזו להביט למציאות בעיניים. עבור שוחרי תרבות, הביקור בתערוכה הוא יותר מחוויה אמנותית, זו הזדמנות "להחזיר מלחמה" למי שמנסה גם היום לצנזר מחשבות, ולהזכיר שתרבות שמפחידה רודנים היא בדרך כלל התרבות שהכי שווה להילחם עליה.