מרוב "לכאורה" לא הבנתי מה רצתה להגיד אילנה דיין בפרק אמש

לספי עובדיה, דייר קבוע בפנטהאוז התקשורתי שנקרא "עובדה" (התכנית הוותיקה ביותר על המסך שלנו, לא רק בז'אנר שלה), היה סיפור מטורף לספר. לפי הסיפור, נשיא המדינה, יצחק (בוז'י) הרצוג, סגר מראש דיל עם נתניהו: הימנע מהצבת מועמד מטעמך בבחירות לנשיאות, דבר שיבטיח את היבחרי - ואגמול לך בחנינה, אם וכאשר.

יש שתי בעיות בסיפור הזה: אחת היא שלא ניתן להוכיח אותו מעל לכל ספק סביר - הנתון החמקמק הזה שמבדיל בין שמועה לידיעה מבוססת. השנייה היא שאמרו את זה קודם, לפניו. מי אמר? בן כספית ב"מעריב", גידי וייץ בעיתון "הארץ" ואפילו הקולגה של עובדיה בחדשות 12, אדווה דדון.

הדברים לא נכתבים כדי להקל ראש במה ששודר אמש ב"עובדה" (תכף נידרש גם לזה) אלא כדי לומר שאין פה סיפור חדש שמהמם את הצופים: את מה שיש למוטי סנדר, איש העסקים שהיה המרואיין המרכזי (ולמעשה היחיד) של "עובדה" אמש, כבר שמענו - גם אם לא מפיו.

האם זאת אומרת שלא היה טעם לשידור? ממש לא. יש הבדל גדול בין לשמוע ידיעה, גם אם היא מוכחשת מכל עבריה (איני רוצה לזלזל בהכחשה, אבל אפשר להניח שגם אם הדברים היו או הינם אמת לאמיתה, הם היו מוכחשים באותה המידה) לבין לשמוע דברים לאשורם (לכאורה כמובן) ועוד מפי מי שהיה שם.

צמד המילים האחרון הוא ללא "לכאורה", כי בין אם סנדר דובר אמת או לאו, ברור שהוא היה שם, בחדרים שאליהם אין לאף אחד מהעיתונאים, לא כל שכן האזרחים, גישה.

בעיני לפחות היו תיאוריו של סנדר אודות ההתחמקות של ביבי משרה כדי לעשן, עד שכמעט נרדם עם סיגר דולק ושרף את מכנסיו, כמו גם על הדיל המצולם שרקח נתניהו עם אבי גבאי - ועוד סיפורים כגון אלה, היו מרתקים לא פחות מההאשמה כלפי הנשיא המכהן, זאת שלכבודה התכנסה "עובדה" אמש.

אלא שמאחר שהתכנית מיקדה את הסיפור בדיל שהיה או לא בין ראש הממשלה לנשיא-המיועד, נתמצת את המסקנה למשפט אחד: תלוי למי מאמינים. כלומר, האם מאמינים למרואיין של ספי עובדיה או לא. לפני שאכתוב את דעתי האישית, אבהיר שאין בידי שום מידע שתומך בגרסת סנדר או מפריך אותה. הרושם האישי שלי הוא שהאדם, במצבו הבריאותי הלא פשוט, מבקש לפרוק את אשר על ליבו בבחינת "עדות שכיב מרע". כלומר, וידוי בטרם המסע הארוך אל עבר הלא נודע (נאחל לסנדר כמובן רק בריאות, אלא שמצבו הפיזי המאתגר עלה לדיון גם בתכנית), זה שבו הפה והלב מתכנסים לנקודת שוויון שאין גבוהה ממנה.

מהצד השני, כפי שהובהר קודם, מדובר ברושם סובייקטיבי שלי, בתחושה הפרטית שלי לגבי האם האיש שנשקף אלי מעל מסך הטלוויזיה אומר אמת או משקר. ומאחר שלדעתי הוא דובר אמת, זה המקום לציין שוב, שגם בית הנשיא וגם לשכת ראש הממשלה טוענים שלהד"ם.

לא רק הם - וכאן מגיעים לבעיה הכי גדולה של אילנה דיין במשדר אמש: גם היא עצמה תולה ספק גדול מאוד מעל לתחקיר שזכה לפלומבה שלה. הכיצד? ובכן בתום הסרט מתקיים דיון באולפן. לדיון הוזמנה אורחת אחת בלבד: נילי רייכמן, מי שניהלה בהצלחה את קמפיין הנשיאות של הרצוג.

המפתיע הוא לא בכך שרייכמן מכחישה את ה"דיל" לכאורה מכל וכל, אלא בכך שהיא הוזמנה לאולפן בדיוק בשביל זה, ככל הנראה (וכאן אני חוזר לעולם ההנחות שלי) לאחר משא ומתן שהתקיים בין מערכת התכנית לבית הנשיא.

נרחיב: אחת הסיבות שבגללן לא תפס הסיפור (שכאמור כבר פורסם בעבר) תאוצה, היה איום מפורש מצד בית הנשיא לכך שלא יהסס לתבוע את כל מי שיטען לדיל מוקדם בינו לבין נתניהו. אילנה דיין היא היחידה שהצליחה ליצור מעין "מאזן אימה" מולו. לכן ניתן היה להבין (לכאורה...) שהנשיא לא יתבע את עובדה בגין השידור, אבל היא תספק בתמורה מקום רב לגרסתו - ולא תסתפק רק בתגובה לאקונית.

כי אם לא די בהכחשות של רייכמן, הרי שדיין עצמה חזרה (שלוש פעמים!) על כך שלזכות הרצוג עומדות שנים רבות של עשייה חיובית. כך אירע, שמבלי משים כמעט, צצה לה אבחנה מעניינת אודות התקשורת החופשית בעידן פלטפורמות הפייק, יתרונה שהוא גם מגבלתה: כדי לרמוז שאולי היה דיל בין הנשיא לראש הממשלה, צריך לאסוף חומר, למצוא עד שמוכן להזדהות בשמו, קולו ותמונתו, להעביר את הדברים תחת הייעוץ המשפטי של הארגון - ולהוסיף את מילת הקסם "לכאורה" בכל משפט שני (ונוסיף: ובמקרה של "עובדה" אמש גם להזמין "עדת הגנה" לאולפן ולהפליג בשבחיו של נשוא הכתבה).

כדי להגיד משהו על בעלה של שקמה ברסלר, הבן של היועמ"שית ועוד, או לחילופין לרמוז על הסיבה "האמיתית" שבגללה שוהה הבן של ראש הממשלה במיאמי, מספיקה מקלדת.

בעבר עמד לתכניות כמו "עובדה" יתרון הגודל של הפלטפורמה: היא וצוותה היו צריכים לעמול הרבה יותר כדי להפוך משהו משמועה לכתבת תחקיר (עם נפילה אחת ידועה וצורמת במיוחד שעניינה "וידוא הריגה"), אבל משזה התפרסם סוף סוף, דיברה עליו כל המדינה.

היתרון של דיין על הטוקבקיסט, הבוט ומפיץ הפייק ניוז הצטמצם מאוד בעידן שבו כל "תיאוריית קוסנפירציה" הופכת מיד ל"משהו שרץ ברשת" ומתגלגל לאולפנים הקיקיוניים של הערוצים-מטעם. לכן נזקקה "עובדה" של אמש לאקדח מעשן, כזה שהרמז היחיד לקיומו היה כמעט בלתי מורגש, בקטע מתוך שיחת טלפון מוקלטת בין מוטי סנדר לאשר חיון (לשעבר ראש הסגל של נתניהו), ממנה עולה (לכאורה כמובן) שחיון זוכר היטב על מה סנדר מדבר.

זה קורה כשהוא מזכיר את השיחה שבה דנו השניים, ביחד עם נתן אשל, בהבנה לגבי חנינה תמורת אי-תחרות במרוץ של הרצוג לנשיאות. מיותר לציין שגם הרמז הזה הושאר כשהוא לא בשל דיו כדי להפוך לראייה מוצקה, כך שנותרתי עם השאלה למי עלי להאמין: למרואיין של עובדיה או לנשיא שלי.

אז האם מדובר בבזבוז זמני כצופה על ריאיון שכמוהו כשמועה? ממש לא. גם כי אין עוררין על כך שסנדר היה שם, בחדרי החדרים וכל מה שהוא זוכר משם, גם אם מדובר על זיכרון סלקטיבי, הוא רלוונטי ואף מרתק. וגם מעוד בחינה חשובה: אפשר שעצם הדיון בנושא מונע מבית הנשיא להתייחס לבקשה שלא יכולה להיקרא "בקשת חנינה" משום הבט משפטי, באותה חירות שבה היה מרשה לעצמו לעסוק בה אלמלא נקשרה אותה עננה בשמיו.

אם אכן כך הוא הדבר, הרי שיש בדברים משום תועלת ציבורית גדולה, טובה גדולה לעם ישראל שעשה מוטי סנדר במה שנראה כאקורד הסיום של קשריו עם הבכירים שבבכירים.