"גטסבי האמין באור הירוק, בעתיד האורגאסטי הנרתע והולך לפנינו שנה אחר שנה. ברגע זה הוא חמק מאיתנו, אך אין בכך כלום - מחר נרוץ מהר יותר, נושיט זרועותינו רחוק יותר".
"גטסבי הגדול", פ' סקוט פיצג'רלד (בתרגום גדעון טורי)
היא הובלה דרך ארץ הפלאות שהיתה האופן ספייס. חלונות ענק נפקחו אל העיר ואל הים שהתלכד עם השמים. עד לפני חמישה חודשים מור חשבה על נוף כזה כשמור למלונות או לפנטהאוזים של אנשים עשירים מאוד. אבל כאן ישבו אנשים שנראו כמוה, צמודים למחשבים דקיקים, כסופים-מבריקים, שכוסו במדבקות של לוגו החברה. הם נראו לה בעלי תכלית, שהיתה הטחת האצבעות במקלדת וניהול שיחה ערה לגבי מה להזמין לארוחת הצהריים. החלל עוצב בצבעי פסטל רכים. צורות גיאומטריות בצבעים של לוגו החברה הודבקו על כל הקירות. היא עברה דרך הפופים וחדר הנגינה והספרייה ושולחן הביליארד. המטבח נפרש לפניה, גדול יותר מהחדר שהיא שוכרת בדירת שותפים ליד כיכר דיזנגוף. היא נשאלה מה היא רוצה לשתות - קפה, מים או סודה, ואם קפה אז איזה קפה, ואיזה חלב. המקרר נפתח ונגלו בו כל סוגי החלבים, חלב רגיל ודל שומן ונטול לקטוז וסויה ושקדים ושיבולת שועל, וחלב האורז-שקדים שהיא תמיד מחזירה למקום בסופר כי הוא עולה פי שניים מהגרסה הזולה של תנובה. היא ביקשה את האורז-שקדים. על צלחות זכוכית ובתוך צנצנות זכוכית נערמו חטיפים ושוקולדים מיובאים. "רוצה?" נשאלה, ציפורן מטופחת בלק נחתה מול מגש כנאפה גדול, "בדיוק נשאר לנו מההפי האוור בנושא מרוקו."
היא סירבה, שלא יחשבו עליה.
היא הובלה לספה שנחה מחוץ לחדרון שקוף. בחדרון היו שתי כורסאות רכות וביניהן שולחן פלסטיק צבעוני. צבעי הריפוד והפלסטיק תאמו את צבעי הפסטל שעל הקירות ואת צבעי הלוגו. קירות התא היו שקופים והיא דמיינה איך תנוח ביניהם על הכורסה כמו הנמלים הגדולות בחוות הנמלים שהיתה לאלון מיכאלי, הילד היחיד שהזמין אותה הביתה ביסודי. היא הסתכלה אז בנמלים שפילסו את דרכן נחושות בתוך החול, נושאות זרעים שהיו גדולים משטח גופן. היא העמידה פנים שהיא מקשיבה לאלון מיכאלי בזמן שסיפר לה על התלאות שעבר עד שהצליח להשיג מלכת נמלים מתאימה - הזמן הנכון הוא במהלך הגשמים הראשונים של החורף, אז הן מקיימות את מעוף הכלולות, דבר יפהפה - ובעצם הביטה בחוט הנזלת שנמתח לו מתוך הנחיר ועל פני רכסי השפתיים עד שנתלה, חסר אונים, באוויר שמעל הסנטר. נדמה היה לה אז שהנמלים מסתכלות בה חזרה, בתוכחה עמומה. אבל עכשיו אף אחד לא הביט בה. כולם היו עסוקים מאוד ובעלי ייעוד, מלבד הבחורה שישבה על הספה הסמוכה ונראתה חסרת אונים אפילו יותר ממנה. כוס הקפה שלה הונחה על השולחן מולה. חלב האורז-שקדים התמוסס לפיסות בתוך האספרסו.
"המראיינת כבר תגיע," נאמר לה. "תרגישי בנוח."
מור לא הרגישה בנוח. היא היתה חבוטת ראיונות עבודה. היא סיימה את התואר שלה בהנדסת מערכות מידע באוניברסיטת בן-גוריון וגררה את עצמה בחזרה למרכז הארץ כדי לחפש משרת מתכנתת. זה היה אמור להיות תהליך מהיר. היא ידעה שיש אנשים שמתקשים למצוא, אבל לה זה היה אמור להיות יותר קל, היו לה ציונים טובים בתואר, והיא חכמה, תמיד אמרו. ובכל זאת החודשים נקפו. החסכונות שלה הלכו ואזלו. היא התבססה על שכר עבודתה העתידית, שכרה חדר בדירת שותפים תל אביבית שראויה למתכנתת, והעולם סירב להתאים את עצמו. היא לא הבינה. הם היו צריכים לשמוח בה. להגיד, טוב שבאת, יש מחסור נורא במתכנתים, זה כתוב בכל אתרי החדשות. להגיד, אנחנו מפרסמים בכל מקום כמה חשוב לנו לקדם נשים ובעיקר נשים טכניות. אחרי הכול, היא למדה ארבע שנים בשביל הרגע הזה, קידשה את עצמה בכור המצרף של חדו"א ושל אלגברה ליניארית ושל אלגוריתמים. אבל לא נראה שהמגייסות התרשמו מכך. היא התייצבה בפני עשרות מהן, מש"קיות ת"ש לשעבר שעשו תואר בניהול משאבי אנוש, וניהלה את השיחות המתחנפות, המתרפסות, שמטרתן היתה לשכנע אותן לומר אחר כך שהיא מתאימה לדנ"א הארגוני, כלומר שהיא מספיק דומה להן. היא קראה שוב ושוב את המיילים של הדחייה - לצערנו החלטנו להמשיך עם מועמד אחר, אנו מודים לך על שבחרת. היא החלה לשקר בראיונות שטסה לטיול ארוך בחו"ל כדי להסתיר את מספר חודשי החיפוש. הייאוש חלחל. היא שאלה את עצמה אם הבעיה בה, אם מעולם לא היתה מתאימה ועכשיו הכול נחשף. היא התחילה לחשוש שהיא נראית כמו רווקה מבוגרת שמגיעה לדייט והפשרה והאכזבה חרוטות על פניה. זה גרם לה להיזכר בפחדים נוספים, למשל הקרבה לסוף שנות העשרים שלה ללא בן זוג, עוד דבר שפעם נראה לה כמו משהו שקורה לאנשים אחרים, מתוכננים פחות. אבל זו היתה דאגה אחרת והיא היתה מוכרחה לשים אותה בצד כרגע ולהתמקד בחיפוש העבודה שהתארך והתארך.
הכפית ששכבה על הצלחת לצד כוס הקפה היתה מוכתמת. מור הציצה לוודא שלא מביטים בה, ואז ניגבה אותה במפית והניחה אותה על הצלחת בלי להשתמש בה. היא שאפה ונשפה וניסתה להסיר את טביעת הכישלון של הראיונות הקודמים מהפנים שלה כמו ששוטפים איפור. היא נשמה עמוק, שאיפה אחת שתיים, נשיפה אחת שתיים, וחשבה במעגלים את המנטרה שלמדה מסרטון יוטיוב של מדיטציה מונחית, I am everything I need to be. זו שישבה סמוך אליה שאלה, "את גם לריאיון?"
מור הנהנה. היא לא התכוונה להיות נחמדה למתחרים. היא צריכה להיות ממוקדת, להיכנס לזון. זה סתם מפריע לה.
"גם ל-Customer Success?"
מור נפגעה. היא בוודאי לא מתראיינת לתפקיד של שירות לקוחות. היא נראית כמו מישהי שתתראיין לתפקיד של שירות לקוחות? שאלה את עצמה, ונזפה בעצמה, היא ידעה שהיתה צריכה ללבוש את החולצה השחורה, היא ידעה, אבל החולצה השחורה עוד היתה לחה מכביסה כשיצאה מהבית. מצד שני, חשבה, זו שמדברת איתה מתראיינת לתפקיד הזה, ואולי, בניגוד למור, היא לא רואה בזה עלבון.
"לא," אמרה, "אני מתכנתת," והזריקה לתוך האני מתכנתת את כל הביטחון שרצתה להפגין מול המראיינת בעוד כמה דקות. היא ראתה סרטון בטיקטוק שטען שדיבור על הדברים שאת רוצה שיקרו לך בזמן הווה עוזר לזַמן אותם אל החיים שלך והשתדלה לתרגל זאת.
"אה, וואו, מדהים," אמרה זו שישבה על הספה. "אני מיכל. באתי בעצם כי אני מדברת אנגלית." מור שמה לב שהאנגלית מטפטפת לה דרך העברית. "גרתי בארצות הברית ויצאתי עם מישהי שממש חשבה שזה יכול להתאים. אבל אני לא כל כך מתקבלת," צחקה. מור רחצה בהתפעלות מה"מתכנתת" שזרחה על הפנים שלה ובידיעה שהיא לא היחידה שכישלון הראיונות כבר שזור לה בחיים. נדמה היה לה שזה סימן. היא היתה זקוקה לסימן. המגייסת הגיעה ואמרה, "מור? שניכנס?" היא נראתה בדיוק כמו כל המגייסות הקודמות שראיינו אותה, כלומר לבושה בבגדים מזארה שהחליקו לה ברכות על הגוף, עדויה תכשיטים מוזהבים ומשדרת שהיא עסוקה מאוד, שאין לה זמן לאנשים כמו מור, למתחילים, שהיא מואילה בטובה לפנות לה קצת זמן בין הטאלנטים האמיתיים.
המגייסת התיישבה מול מור. מור חשבה על כך שהכורסאות פונות זו כלפי זו כמו הכורסאות בחדר הטיפולים של הפסיכולוגית שהיתה לה אחרי שאבא שלה עזב את הבית, זו שהודיעה לאמא שלה אחרי חמישה חודשים שלהבא כדאי שמור תפנה למטפל גבר, זה יותר מתאים, ומור ידעה שנכשלה אפילו בטיפול הפסיכולוגי, בדבר היחיד שאמור להיות בלתי כשיל. היא חשבה שאולי בהצבת הכורסאות זו מול זו המגייסות מפצות על כך שלא התקבלו לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית ולכן פנו למשאבי אנוש, על כך שהן נאלצות לכלות את זמנן בעבודה העקרה הזו, בדחייה של אנשים כמותה.
המגייסת אמרה שקוראים לה עינב ועיינה בקורות החיים של מור כמו מישהי שמעיינת בהם בפעם הראשונה.
"אז ספרי לי על עצמך, בבקשה."
מור רפרפה על קורות חייה הקצרים, מעניקה את הגרסה הרזה, המתורגלת. גדלה בהרצליה, ילדות נפלאה (היא לא אמרה: הורים גרושים, ואם, נו, כמו כל אם), שירות צבאי טכנולוגי מאוד, מאוד (וחסכה: תפקיד שהתמצה בווידוא הפעלת המחשב), תואר בהנדסת מערכות מידע באוניברסיטת בן-גוריון, ציונים מעולים, מצטיינת דיקן בשנה ג'. הוסיפה שהיא מאוד מתחברת לעשייה כאן בחברה, גם היא קונה באינטרנט. וגם התמודדה עם מגוון אתגרים בעברה, למשל כשהיה חוסר הסכמה בנושא פרויקט ללימודים, היא ניווטה ושיככה באופן המדויק הנדרש משחקנית צוות. נוסף על כך היא לא נרתעת מעבודה קשה ומכישלון, היא לומדת מכישלונות, העניקה דוגמה לכישלון תפל, מהונדס, מקורס שולי שלקחה בשנה שעברה. ותמיד נכונה לפידבק, היא אוהבת פידבק, מתה על פידבק.
"מעולה. תודה שבאת. נהיה בקשר."
"נהיה בקשר," אמרה מור, וידעה שלא יהיו.
היא חזרה לדירה וחזרה אל החיפוש. הדירה החלה להרגיז אותה בזמן האחרון. היא היתה משופצת מדי, גדולה מדי, המרפסת בולטת מדי, המיקום מרכזי מדי. זו היתה הדירה שדמיינה לעצמה כשתגור בתל אביב, אבל היא גם דמיינה לעצמה משרה כמתכנתת בחברת הייטק כשתגור בתל אביב, ובינתיים תשלום שכר הדירה אוזל כל חודש בלי משכורת שתאזן אותו, והמינוס שלה מעמיק להבהיל. השותפה שלה היתה בעבודה, כמובן. כולם היו בעבודה. אפילו היושבים בבתי הקפה בכיכר דיזנגוף מתחתיה ישבו שם עם לפטופים ועבדו או צעקו לתוך אוזניות לבנות ממותגות: בטח זה יעבור היום אתה תראה את זה מחר באתר של הבנק, לא הבנתי אחי, אתה לא סומך עלי? היא שפכה מים חמים לתוך כוס פלסטיק של אטריות להכנה מהירה ולקחה אותה איתה למרפסת. שוב חשבה כמה זה מגוחך, לגור בדירה כזו ולאכול מנה חמה. אבל הדירה היא דבר קבוע, שכנעה את עצמה, הוצאה שלא תרגיש בכלל בעוד שבוע, שבועיים, שלושה, כשתמצא. היא חיפשה את הדירה זמן רב כל כך. נסעה במיוחד מבאר שבע עד לתל אביב לימי חיפוש מרוכזים שבהם נפסלה בידי שותפים פוטנציאליים בשיחות שדמו לשיחות שלה עם המגייסות ולא ידעה למה, היא שותפה טובה. היא התחנפה אליהם, הגזימה את החיבה שלה לניקיון והסתירה את השאר. ובכל זאת כתבו לה שהחליטו להמשיך עם אחרים. את הדירה הנוכחית מצאה ריקה, טרייה מזוג שהחליט לעשות ילד נוסף ולעבור להרצליה. הם עברו בגלל מחירי הדיור בתל אביב, אבל קראו להם החינוך המצוין ותחושת הקהילה בהרצליה. מור עשתה את כל ההצגה (הרצליה? איזו שכונה? אני פשוט גדלתי שם ובאמת בתי ספר נהדרים, נהדרים) וחתמה נחושה על החוזה, שהעניק לה אוטונומיה בבחירת השותפה. היא נהנתה מאוד מהראיונות שביצעה, אמרה לשותפות פוטנציאליות, אבל האם יש לך עבודה מסודרת, האם את בטוחה שתוכלי לשלם. אני פשוט מתכנתת. בשותפה הנוכחית בחרה כי היתה שקטה מאוד. זה בדרך כלל הועיל, ובעיקר עכשיו, כשהכישלון במציאת העבודה זמזם מתחת לכל פעולה או מחשבה כמו דיכאון קליני. אף על פי שלפעמים היתה רוצה שמישהו אולי ישאל, מור מה שלומך. בכל מקרה, היא חייבת להישאר בדירה הזו. עד שמצאה סוף-סוף אסור לה להרפות. היא הדליקה את המחשב ונכנסה אל הלינקדאין. עוד אחד מבני הכיתה שלה בלימודים שמח לבשר שהוא מתחיל ניו פוזישן בתור סופטוור דיוולופר. אחר שיתף פוסט של החברה שבה התחיל לעבוד לפני חודשיים. עשרים עובדים עמדו שם בתנוחת לוחם שני מתחת לכיתוב משתפך של מנהלת חוויית העובד שעסק בהתרגשות שלה מתוכנית הוולנס החדשה, היא אסירת תודה על כך שזכתה לתעל את התשוקה שלה להפוך אנשים למאושרים למקצוע. הפיד של מור נמלא פוסטים מזכייה של חברות בתחרויות הסטארט-אפ המבטיח ביותר והסטארט-אפ הטוב ביותר לעבוד בו והיזמים המבטיחים ביותר. בני המחזור שלה בלימודים כתבו בעליצות שאמנם הם רק חודש פה, אבל הם לגמרי מבינים למה החברה נבחרה ליוניקורן המבטיח ביותר, לסטארט-אפ השנה, למקום העבודה הטוב ביותר בקטגוריית החברות הבינוניות, והם מעודדים את כל מי שקורא את הפוסט להגיש מועמדות לעבודה דרכם, לינק בתגובה הראשונה. היא לחצה על הלינק. היתה שם משרה אחת של ראש צוות ואחת של מתכנת בכיר עם חמש שנות ניסיון ומעלה. עדיפות לנשים ולמיעוטים, צוין, אינקלוסיביות היא חלק מהדנ"א שלנו.
היא שלחה קורות חיים לשתי משרות תכנות חדשות שעלו לרשת בזמן שהיתה בריאיון. הלינקדאין ציין בעליזות שבמשרה הראשונה הקדימו אותה שבעים ושלושה אנשים ובמשרה השנייה חמישים ושניים. היא נכנסה לקבוצות הפייסבוק של המשרות ושלחה קורות חיים לסטארט-אפ נוסף. היא הכניסה את שלוש המשרות החדשות לקובץ האקסל שכותרתו "חיפושי עבודה". היו בו מאה ושלוש-עשרה שורות. רוב השורות נצבעו אפור (לא התקבלה תשובה לאחר ארבעה שבועות) או אדום (מועמד יקר, לצערנו לא נוכל, אנחנו מאחלים לך הצלחה בהמשך הדרך). שבע שורות בתחתית נאחזו עדיין בצבע הלבן שסימן שגזר הדין טרם נקבע. היא בחנה את היומן שלה בטלפון. הריאיון הבא היה עוד ארבעה ימים. מלבדו מילאה את ימיה במשימות שלא היו משימות אמיתיות, כמו ללכת לסופר ולשלם חשבון חשמל ולנקות את המקרר ולנסוע לסבתא. קיומם של הריבועים הקטנים ביומן הממוחשב הרגיע אותה, גרם לה להרגיש שהימים לא ריקים לחלוטין. היא ניקתה שוב את החדר שלה. סידרה חפצים מסודרים. מחתה אבק שלא היה על המדפים. טאטאה לתוך יעה ריק. העבירה סמרטוט שנותר כמעט נקי. לחדר שלה היה שוב ריח לימון סינתטי מרגיע, מעורב בצריבה הרכה באף של אקונומיקה. הריח של הבית של סבתא בקי ושל גרם המדרגות שהוביל לקומה השלישית בבית הספר, זה שרק היא והמנקה הגיעו אליו. ככל שניקתה משהו פקע במתח שאחז בה. לא היה עוד מה לנקות, ולכן היא לקחה את הלפטופ למיטה וצפתה בסדרת ריאליטי על מציאת זוגיות. המשתתפים דיברו על האופן שבו התאהבו מהר כל כך והודו שקשה להבין זאת מבחוץ, אבל מי שבפנים יודע שזה אפשרי. העיניים שלה שקעו והיא נרדמה.
גם למחרת צפתה בסדרת הריאליטי במיטה וגם ביום שאחריו. לפני שבועיים צפתה בפרק הראשון ועכשיו התגוללה לפניה העונה הרביעית. היא אמרה לעצמה, אולי תנצלי את הזמן הזה, תצאי מהבית, את בחופש, בעצם. אבל כל הדברים שהיתה יכולה לעשות עלו כסף ולא היה לה כסף. היא הלכה לסופר והביטה בכל המדפים שעליהם היו מוצרים שלא היתה יכולה להרשות לעצמה. למשל משחת ניקוי אקסטרה עוצמתית לתנורים או ג'ל כביסה שחור בניחוח קריסטל נואר או מסיר אבנית לחדר האמבט או סבון אסלה מקציף כחול צלול. היא המשיכה לקנות מכלי ארבעה ליטרים של אקונומיקה בריח לימון לנקות איתה את הרצפות, את השירותים ואת המקלחת תוך שהיא חולמת על ג'ל ניקוי בריח בית מלון, שמסיר כל כתם. היא חשבה פשוט לצאת מהסופר לסיבוב בלי לשבת בבית קפה. אבל בפעם היחידה שבה ניסתה לעשות זאת, חלפה על פני כל בתי הקפה שלא יכלה להרשות לעצמה לשבת בהם והביטה בכל מי שהקליד בלפטופ או עמד עם אוזניות תחובות באוזניו וצעק אל העבר השני של הקו כאילו יש לו משהו שהיה אמור להיות שלה. כמה פעמים הלכה לים, הפעם האחרונה היתה לפני חודש או קצת יותר. היא ישבה שם על מגבת והאזינה לגלגלצ באוזניות. גבר עם כלב גדול, מדובלל, החל לדבר איתה, שאל מה היא עושה בים בשתים-עשרה בצהריים, אם היא סטודנטית, אם היא עובדת מהבית. היא לא ענתה. כשהתעקש והתעקש ואמר לה דברים כמו כלבה מתנשאת, קיפלה את המגבת שלה והלכה משם. אחר כך ויתרה על הים. היה עדיף לשבת בחדר שלה במזגן ולצפות בתוכנית הריאליטי שלה, לראות את בריאנה מודיעה לקוואמי שזה לא זה, בעצם היא התאהבה בליאם. היא נמנמה מול המסך.
זמזום הקפיץ אותה.
היא חיטטה בתוך השמיכה אחר הטלפון שלה. בטעות פגעה במחשב שנפל לאחור, היא בדקה, הוא לא נשבר. הטלפון המשיך לזמזם. היא קמה ושטפה את הפנים ונשמה עמוק ואמרה לעצמה, אני ערנית, אני מוכנה. אחר כך התקשרה למספר שהופיע על הצג.
"מור? זו עינב, מה נשמע? היית אצלנו בראיון HR לפני יומיים. אני מתרגשת לעדכן אותך ש..."
בשיחה דובר על תנאים ועל חוזים ועל שלבי התקדמות, אבל מור ידעה רק שהסלע שלה סיים את גלגולו. שהחודשים האחרונים של הטעות תוקנו ועכשיו הגיעה למקום שהיתה אמורה להיות בו מלכתחילה. היא אמרה לעינב תודה ותודה עד שדאגה שהיא נשמעת נזקקת מדי, נואשת מדי, ושאלה אותה, "את תשלחי לי במייל, נכון? תשלחי במייל," חוששת שהפרטים יאבדו לה. מאוחר יותר תגלה שסמנכ"ל משאבי האנוש, שהיה הגבר היחיד במחלקה, נכח שבועיים קודם לכן בכנס שבו הומלץ לתת לעובדים חסרי ניסיון את הצ'אנס הראשון כי הם הכי רעבים. ההוראה הזו טפטפה אל המגייסת שישבה מול מור ונתנה את האור הירוק. אבל כשענתה לטלפון, מור לא ידעה שזכתה לקבל את השיחה כי סמנכ"ל משאבי האנוש הלך לכנס. היא ידעה רק שהכול שב על תיקונו. השמחה בעבעה בה כמו קאווה.
"מחר נרוץ מהר יותר" / מאיה קלופמן. 120 עמודים. ידיעות ספרים.