קלבר מנדוסה פילו הברזילאי החל את דרכו כמבקר קולנוע, ואז עבר מאחורי המצלמה. הוא פרץ בתחילת העשור הקודם, עם "רעשים מהשכונה", בעיני מהסרטים הגדולים של אותה תקופה. לאחר מכן הפך לאורח קבוע בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן עם עבודותיו הבאות, למשל "אקווריוס", ובכך השלים את המעבר שכל מי שכותב על קולנוע חולם עליו, בגלוי או בסתר. השנה, כבש שיאים חדשים עם יצירת הפאר "הסוכן החשאי", שבצדק הפכה לאחד הסרטים המדוברים של העונה. היא ערכה את בכורה בתחרות הרשמית של פסטיבל קאן, וקטפה שם שני פרסים - לבמאי, ולשחקן הטוב ביותר, וגנר מורה, שעד כה היה מוכר לקהל העולמי בעיקר בזכות "נרקוס". השבוע הכוכב הפתיע כשזכה בגלובוס הזהב לשחקן בסרט דרמה, והסרט עצמו זכה בפרס הסרט בשפה זרה באותה תחרות. בתזמון מושלם, הוא עולה אצלנו לאקרנים בסוף השבוע.
נוסף לקאן, הסרט השתתף בכל פסטיבל אפשרי. הזדמן לי לנכוח בשיחה עם הבמאי אחרי בכורתו האמריקאית בפסטיבל ניו יורק, והוא אמר משהו שלא אשכח - שבמובן מסוים, קולנוע היא אמנות חסכונית להפליא, שכן בקאט אחד היא יכולה לנסוע ולקפוץ בזמן, ולהקיף תקופות זמן ארוכות. כך, למשל, לתאר איך אדם צומח מינקות לבגרות ומה עובר על מדינה במשך עשרות שנים יעלה מן הסתם המון כסף, אבל אפשר גם לשקף את ההתפתחות הזו באמצעות עריכה, שעולה הרבה פחות. הבמאי נתן כדוגמה את הפתיחה המפורסמת של "אודסיאה בחלל", שבאמצעות קאט פחות או יותר מקיפה את כל ההיסטוריה האנושית, אבל לא צריך להיתלות בכאלה אילנות גבוהים. "הסוכן החשאי" שלו משתמש בקאט אחד בצורה מבריקה כדי לתאר כיצד ברזיל נולדה מחדש. יותר מכך, הוא גם משתמש בו כדי להוקיר את העבר ואת האנשים שנשכחו בו, ולהמחיש את יכולתו של הקולנוע להעניק להם חיי נצח.
הסרט נמשך כ-150 דקות ומתרחש בשלהי שנות השבעים, ימי הדיקטטורה הצבאית - תקופה שבה, כפי שנראה כבר בתחילה, חיי אדם אינם שווים פרוטה. וגנר מורה מגלם כמובן את הגיבור: אקדמאי, שכמו רבים מוצא את עצמו נרדף בשל עניין של מה בכך ובנסיבות שיתבררו לנו אט-אט. אחרי שהוציאו חוזה על חייו, הוא בורח משכירי החרב שרודפים אחריו ומנסה למצוא מסתור ברסיפה, עירו של הבמאי שבה הוא ממקם את רוב יצירתו. שם, גיבורנו מוצא מחסה בחברת אסירים פוליטיים נוספים. כולם נמלטים ומבוקשים מסיבות שונות ומשונות, וכולם מפגינים תושיה ושומרים על כבודם למרות שהשלטונות התירו את דמם.
עד כמה שהגיבור הוא דמות חזקה, מסעירה אך גם מלאה בשקט סטואי, דמויות המשנה הן אטרקציה כמעט באותה מידה. זוהי קולקציה נפלאה של דמויות, שמשקפות את הגיוון האתני העצום של ברזיל ואת ההיסטוריה הסבוכה שלה. אלה אינם ארכיטיפים מסרטי גיבור על - האותנטיות היא שם המשחק פה, ואסופה כזו של פרצופים מזמן לא ראינו. יש ביניהם גם אדם עתיר צלקות, שמפקד המשטרה המקומי המושחת, טיפוס בפני עצמו, נהנה להעליל עליו שהוא פושע נאצי - אך למעשה מדובר בשורד שואה יהודי. מגלם אותו אודו קיר, השחקן הגרמני שהיה לאייקון של קולנוע איכות עולמי, והלך לעולמו לפני קצת יותר מחודש.
"הסוכן החשאי" ניצב כמצבה להרבה דברים, כולל הקריירה המפוארת של קיר. תצוגות המשחק בו נפלאות. לא סתם גבר מורה בגלובוס הזהב על שלל כוכבים הוליוודים - לא הישג שכיח לסרט שאינו בשפה האנגלית. עם זאת, המעלה העיקרית בו היא בסופו של דבר עבודת הבימוי הוירטואוזית של מנדוסה פילו. במעבר מביקורת קולנוע לעשייה קולנועית, הוא מביא לידי ביטוי את כל הידע שצבר, מצטט בחוכמה מסרטים קאנונים, משחק עם קונבנציות, ומשתמש בכל כלי מארגז הכלים הקולנועי. באופן לא מפתיע לסרט ברזילאי, חלק מן העלילה מתרחש על רקע קרנבל. אילולא "הסוכן החשאי" היה עוסק בנושא כמו דיכוי תחת דיקטטורה, אפשר היה לומר שהתוצאה היא קרנבל קולנועי.
מעבר לעבודת העריכה עליה כבר דיברנו, מנדוסה פילו מכין לנו עוד אינספור הפתעות. הסרט מדלג בין ז'אנרים - מותחן פוליטי, אפוס היסטורי, דרמה משפחתית ואפילו קומדיה שחורה ואקסצנטרית. באחד מרגעי השיא שלה, מגיחה לפתע רגל אדם שעירה וקטועה שאיכשהו יודעת לרוץ ולזנק בכוחות עצמה, ומתחילה לבעוט בעוברי אורח תמימים.
זה נראה כמו הפוגה קומית ביזארית, אך היא למעשה מתבססת על אגדה אורבנית שאכן הסתובבה ברסיפה של שנות השבעים. נוסף לכך, היא מתגלה גם כאלגוריה רבת רבדים: לצורה שבה השלטונות, דרך כלי התקשורת בהם הם שולטים גם כן, מסיחים את דעתו של הציבור באמצעות ידיעות שכאלה, ומנגד גם לכך שבחיים תחת דיקטטורה, אין לדעת מתי תגיע רגל משום מקום ותבעט בך ללא סיבה. זו רק דוגמה אחת לחוכמתו של הסרט, שאמנם עוסק בשרירותיות של הטוטליטריות, אבל בו עצמו אין דבר רנדומלי - להכל יש משמעות.
"הסוכן החשאי" מתייחס לא פעם ל"מלתעות", היוצא לאקרנים ברסיפה בזמן התרחשותו. כמו ספילברג, גם מנדוסה פילו משחק עם המתח בין מה שאנחנו רואים ולא רואים, ומצמצם את זמן המסך של מה שבתיאוריה היו אמורים להיות רגעי השיא של הסרט. הוא מסרב לתת לקהל את מה שציפה לו, ובכל זאת מצליח לרתק ולהוציא אותנו עם קתרזיס רגשי.
ישי קיצ'לס ואבנר על "מרטי סופרים" ועוד
על מה הסרט הזה בעצם? בנאום הזכייה שלו בגלובוס הזהב אמר וגנר מורה כי הוא על טראומה וערכים, אבל הרשו לנו להוסיף קלישאה - כיאה לסרט שנעשה בידי מבקר קולנוע בדימוס, הוא גם סרט על קולנוע. היפה הוא שמנדוסה פילו משחק גם עם הקלישאה הזו, כי הוא עוסק באמנות הזו מכל הצדדים שלה: לא רק בחשיבות של עשיית סרטים, אלא גם של הצפייה בהם. אחת מזירות ההתרחשות המשמעותיות בעלילה היא בית קולנוע, שסביבו קורים דברים שקשה לדמיין גם בתסריטים דמיוניים. בסופו של דבר אנו מגלים כי כמו רבים כמותו, גם המוסד ההיסטורי הספציפי הזה נהרס והפך למשהו אחר. בגלל שהוא כה קולנועי, וכה מיטיב לנצל את השטח שניתן לו, "הסוכן החשאי" מזכיר לנו למה כל כך חשוב לשמר את האולמות שעוד נשארו. זה סרט גדול מהחיים, שחובה לראות על המסך הגדול.