אחד השיעורים הכי חשובים שמלמדים בבית ספר לעיתונות הוא שהכותב הוא אף פעם לא הסיפור. הייתי חולה באותו יום שלימדו את זה, ולכן אני חייב לשתף אתכם קוראים נכבדים ש"ביקור התזמורת" זה אחד מהסרטים הישראלים האהובים עליי בכל הזמנים. ראיתי אותו בקולנוע בלי לדעת עליו דבר, והתאהבתי. כל כך אהבתי אותו שהלכתי שוב, והפעם הכרחתי את החבר רונן להצטרף אליי. גם הוא התאהב, בסאלח בכרי, אבל זה סיפור אחר שיסופר בהזדמנות אחרת.
האגדה מספרת שהבמאי ערן קולירין כמעט השתכנע לשכתב את התסריט של הסרט, ולהוסיף לו התייחסות לקונפליקט הערבי-ישראלי, אך בסוף חזר לבסיס המינורי שמחזיק את הסרט. הבסיס האנושי. איזה מזל שכך קרה. לא חסרים לנו סרטים על הסכסוך, כן חסרים לנו יותר סרטים כאלה על החיים עצמם. על אהבה, על אובדן, על מוזיקה. אני משוכנע שהוא היה זוכה בפרס הסרט הזר באוסקר, אם לא היו שמים שם לב הגויים שרוב הסרט בעצם באנגלית ולכן הוא לא יכול להיות מועמד.
כשהוחלט לעבד את הסרט לבמה ולקחת אותו לברודווי לפני עשור, קצת התפלאתי. איך קולירין, שהמצפן האמנותי שלו כיוון אותו ליצירת סרט שהכוח שלו הוא בפשטות שלו, הופך את יצירת המופת שלו למיוזיקל? שיהיה ברור, אני מאוד אוהב מחזות זמר, אבל מה לסרט הקטן והאנושי הזה ולשואו טיונס גדולים מהחיים? ואז המחזמר עלה וכבש את אמריקה, תרתי משמע.
הקהל אהב את המחזמר, הביקורות היללו - אבל את החותם ההיסטורי הוא קיבל בטקס פרסי הטוני, שם רשם הישג יוצא דופן בתור אחד מבין ארבעה מחזות זמר בלבד בתולדות ברודווי שזכו ב"ביג סיקס": מחזמר, בימוי, כתיבה, לחן ושני פרסי המשחק הראשיים. היחידים שעשו את זה בעבר היו דרום פסיפיק (1950), סוויני טוד (1979), והיירספריי (2003). אפילו הצלחות ענק כמו "המילטון" או "המפיקים" לא הצליחו לרשום זכייה בביג סיקס (שניהם לא זכו בפרס השחקנית הראשית, במקרה של "המפיקים" - שיאנית הזכיות בכל הזמנים - פשוט בגלל שאין שחקנית ראשית בהצגה).
ההצלחה הגדולה של המחזמר בברודווי, ולאחר מכן בווסט אנד בלונדון, הצליחה להפתיע אותי. ואז האזנתי לפסקול המחזמר עם השירים היפים של דייוויד יזבק, וחשבתי - למה לא בעצם? ומצד שני, עם כל אהבתי לסרט, בשום שלב לא הרגשתי פספוס שלא זכיתי לראות את המחזמר על במה בארה"ב או אנגליה. ובכן, אני שמח להודות: טעיתי. המחזמר, כמו הסרט, הוא יצירת פאר - גם אם מסוג אחר.
בשבוע שעבר עלה לארץ לתקופה קצרה המחזמר באולם הדרייב אין בתל אביב, במין גרסת מיש-מש (בדומה לסרט) של עברית/אנגלית/ערבית. חלק מהשירים היפים באנגלית תורגמו לעברית, חלק נשארו באנגלית, חלק גם וגם. מכיוון שעל הבמה הופיעו שחקנים ישראלים, זה הרגיש נכון. מצד שני, בתפקידים הראשיים היו אותם שחקנים שהופיעו על הבמות בברודווי ובלונדון.
רגע לפני המחמאות, נתחיל מהרע, ויש פה רע בולט במיוחד בשם "היכל קבוצת שלמה". בקצרה: מדובר במגרש כדורסל שנשאר נטוש אחרי שעופר ינאי החליט להעביר את הפועל תל אביב ליד אליהו. באופן מפתיע, האקוסטיקה במקום לא רעה. המוזיקה נשמעה טוב והדיאלוגים היו ברורים. מדובר במחזמר מאוד מוזיקלי, לא רק בגלל השירים. האווירה המינורית הופכת כל שקשוש של כפית בכוס תה לחשובה, ואנשי הסאונד של המחזמר הצליחו להתגבר על החלל הענק. מצד שני, קשה לברוח מהתחושה שאתה לא יושב באולם תיאטרון - זה בולט כפליים כשמדובר במחזמר מעוטר שכזה, ואתה יושב על כיסאות שהשב"כ משתמש בהם כדי לענות עצירים ביטחוניים.
אלא שאפילו היכל שלמה (ועוד לא דיברנו על החניון) לא יכול באמת להרוס את האירוע התרבותי הנדיר הזה. מחזמר זוכה 10 פרסי טוני - עם ששון גבאי הענק שמשחזר את התפקיד הראשי אותו ביצע גם בסרט ב-2007 וגם על הבמה בברודווי, אחרי שהחליף את טוני שלהוב. את הצלע הנשית מילאה מירי מסיקה, שכיכבה גם על הבמה בלונדון. כמה פעמים יוצא לנו לקבל בישראל מחזמר מצליח כל כך מחו"ל, כמעט בזמן אמת, עם חלקים מהקאסט המקורי?
בעוד ששון גבאי משחזר כמעט אחד לאחד את תפקידו המקורי מהסרט, התפקיד של דינה נברא מחדש עבור מירי מסיקה. למעשה, התפקיד נכתב עבור השחקנית קתרינה לנק (שאף זכתה עליו בפרס הטוני) אבל אחרי שרואים את מסיקה בתפקיד - קשה לדמיין מישהי אחרת מבצעת אותו, בדיוק כפי שקשה לדמיין מישהי מלבד רונית אלקבץ בתפקיד דינה הקולנועית.
זה לא רק קול השירה של מסיקה. זה האובייס. דינה היא אישה פשוטה, שחיה חיים פשוטים, בעיירה פשוטה - אבל בתוכה מתחוללת סערה. יש לה ערגה למשהו גדול יותר. לאהבה. לחיים. לדרמה. דמות חסרת מנוח בתוך מציאות משעממת. הסיפור סביבה מלא בדמויות משנה מרתקות, כל אחד וסיפורה הקטן והחשוב, אבל דינה היא לב המחזה כולו - ומירי מסיקה מצליחה לרתום גם את הקול הגדול שלה וגם את הטיימינג הקומי המפתיע לטובה שלה כדי להפוך את "ביקור התזמורת" למחזמר שפשוט חובה לראות.
בתוך כך, הקהל יבוא לראות את מסיקה וגבאי, ובצדק - אבל הקסם האמיתי במחזמר מתרחש דווקא בין השורות. בנגינה של התזמורת הערבית על הבמה - כולל שובו המרגש של סמיר שוקרי אל הבמות. היופי הזה פורץ גם בשקט שבין השירים. כמה מוזיקה יש בשקט הזה. הוא קיים גם בסיפור האהבה הקרינג'י של פאפי (אדם גבאי, הבן של) וליגל כדורי. בוודאי שהוא קיים בכל פעם שחאלד (אמיר חורי) מתחיל עם בחורה מקומית.
מחמאות למחזאי איתמר מוזס ולבמאי דוד קרומר, שלקחו את הסיפור הקטן של קולירין והצליחו להשאיר אותו בפרופורציות הנכונות. עדיין סיפור קטן, ובכל זאת גדול מהחיים. במחזמר כל כך מופנם מטיבו מוזר לספור שיאים, אבל האמת היא שיש לא מעט כאלה. שיר סייג פורץ בשיר מרגש אחרי שעה של שתיקה על הבמה; סער בדישי מזכיר לכולם איזה זמר ענק הוא; ח'ליפה נאטור חוזר לתפקיד המקורי מהסרט; וכמובן הרגע שאתה מבין שזה סמיר שוקרי הגדול על הבמה, כחלק מתזמורת המשטרה של אלכסנדריה שהגיעה לבקר בישראל. זה מחזה שיכבוש כל מי שגדל על סרטים בערבית ביום שישי ועל האינטרו בכינור של שוקרי ב"רונה", אבל - כפי שכבר הוכח בלונדון ומנהטן - הוא כנראה יכבוש גם כל אדם עם לב. כבר בא לי ללכת ולהתאהב שוב, כמו בפעם הראשונה.