אצל חני סירקיס לחיות ולהשתנות הן מילים נרדפות. אחרי שרקדה שמונה שנים בלהקת בת שבע והקימה ליין מופעי דראג בשם "קאנטי קלאב", בו היא מופיעה לצד חבריה מהלהקה, היא מופיעה כמלכת דראג בשם "בארבי קיוט" ומעלה מופע בשם "Take Off". מעמידה קוטב נגדי להשתבררות הזהות המגדרית שמתפקדת כיום כאוונגארד החדש.
"Take Off" הוא מעין היכל מראות בו משתקפים זה בזה סטריאוטיפים, דעות קדומות, היררכיות, סוגי טעם, מגדר, נעורים. הרצון להתקבל והפחד להיות מודר. סירקיס מעלה שאלות קוויריות על שוליים ומרכז, מחלצת מאיתנו קולות נסתרים וחבויים של בושה ופספוס, של החמצה חמוצה.
וכשהמסך נפתח היא נגלית לעינינו עטוית כסות מנצנצת המעוטרת בנוצות שחורות, נועלת נעלי פלטפורמה אימתניות, פניה הצבועים לבן משוות לה מראה של מסיכה חיה. בתנועה חדה פתיינית המגיבה למקצב תופים. מתחילה בליפ-סינק לצלילי "Fever" בביצוע של ביונסה, ומפרקת את הדימוי שבנתה, תולשת בשיטתיות את הנוצות המעטרות את גופה. בניגוד לטווס, היא מוותרת על עיקרון ההכבדה לטובת מעוף. מרגע זה היא לא תעצור עד התפשטות טוטאלית. מתכתבת עם מופעי בורלסק וריקודי סטריפטיז, מתיכה אותם לתוך המחול.
ככה, לאורך כל העבודה, מעמתת אותנו סירקיס עם ייצוגים נוספים של דימויים נשיים: בת הים הקטנה של דיסני, ונוס כלילת היופי של בוטיצ'לי שהציג עירום ללא הצדקה דתית ותיאור נושא מיתולוגי. גלם המחביא סוד שעתיד לבקוע. ויש גם אזכור לסולו "הברבור הגווע" שנוצר ב-1907 לרקדנית אנה פבלובה על ידי כוריאוגרף צעיר בשם מיכאיל פוקין. גם כאן גבה של סירקיס שהופנה אל הקהל והעמדה הרוטטת שבה היא ניצבה על קצות האצבעות יוצרים תחושה חזקה של מסתוריות מהולה בהתגרות. כל רגע הוא מעין הכנה לגילוי הגוף הנשי, חפץ מושלם. הנה האפקט הושג במלואו. הנה קיבלנו את מה שרצינו. מצד אחד סירקיס מציגה את מספיקותה העצמית, את היותה ברשות עצמה, את אי-היעתרותה לגבר. מצד שני היא נעתרת לגמרי להחפצה. ואולי גם בזה יש כוח.
שני גברים לבושים שחור הנראים כתאומים יתפקדו כפועלי במה, נטולי רצון לביטוי עצמי ייחודי. במהלך המופע הם יעזרו להתפשט או להתלבש, מנווטים את דרכה על הבמה, מובילים אותה. מחזיקים איתה את הדימוי של נתינים ומלכה מעולמות הסאדו, המפעילה יותר נוכחות מכוח. ברגע אחר הם יפנו אליה אלומות אור ספק מאירים אותה, ספק סוקרים את גופה, מבלי שניתן יהיה להגיע להכרעה ברורה מי מפעיל מה. ואם היה רגע אחד בעבודה שהרגיש מזויף - אמצעי נרקיסיסטי המשמש לחיזוק עצמי, היה זה הרגע של ההשתחוויה הכוזבת שסחט כמובן מחיאות כפיים עוד לפני שהעבודה הגיעה לסיומה.
יחד עם זאת, בעזרת תשומת לב דקדקנית לפרטים וקדחתנות מעל פני השטח, מתקבלת ב"Take Off" תנופת הזיה סינתטית, מתן צורה לחיזיון, המנסה ללכוד באמצעות החומר, הגוף, דרך החושניות עצמה, איזו תהום נפשית. לשדר אמת צרופה החבויה מאחורי הייצוגים, לשרטט את חוויית הגדול מהחיים, הנשגב. החיבור הוויזואלי החווייתי והרעיוני מייצר כאן מרחב של השהייה והתנגדות המולידים חוויה של חירות לשמה.
סירקיס רוקחת בעבודה משהו משלה לפי צרכיה וכאוות נפשה, יוצרת טקס שמצליח לגרום לנו לקחת אותו ברצינות, להיעתר לו. טקס שתובע את ההשתקעות בו, ההיסחפות לתוכו, האמונה ביכולתו. מבקש שנוותר על שלטונה של התבונה, על הרציונליזם החותך, על השיפוט הביקורתי. ובדיוק בגלל זה העבודה המבריקה הזו מהפנטת מבלי לאלחש, מעוררת לחוויה אבל לא חוסמת מחשבה: לכל אורכה מסמנת, מפגישה ומפרידה, כל תכתיב חדש הוא בעצם התשליל של קודמו.
במאמרו היפה "הפנים של גרבו", מסכם רולאן בארת בהשוואה בין גרבו לאודרי הפבורן שפניה של גרבו הם רעיון, ואילו אלה של הפבורן הן אירוע. ומה הן פניה של סירקיס בתוך הדיכוטומיה הזו? סירקיס היא לגמרי אירוע. ואני מאמינה לסירקיס, לערטול, לפתיינות, לניכור, לבכחנליה הקרה. הכול אמיתי.