הרב הינוקא אולי אהוב על מעריציו, אבל מי שצפה בריאיון איתו מבין שמדובר באדם שטחי

פעם, לפני לא מעט שנים, היה הבדל ברור בין הצלחה מוזיקלית חד-פעמית, לבין משהו שיגדיר את היוצר כמוזיקאי מכובד. קראו לזה, בשפה ארכאית "אריך נגן", אצל שדרני הרדיו "אלבום" ובפשטות "תקליט".

כן, אני יודע שתקליטי הוויניל עשו קאמבק, אבל זה מתקיים בעיקר בקרב חובבי ג'אז והיפסטרים שאפשר לספור במניין מועדון הלקוחות של "האוזן" מול דיזנגוף-סנטר. השאר עברו לדיגיטל, שם הרבה יותר נוח ופשוט, גם אם הצליל מעט "מנוכר", כמו שטוען ההוא שאוהב את החברים שלו רחוקים, אבל את הבסים שלו מדויקים.

ההבדל אינו רק טכנולוגי אלא מהותי: להיט אחד בעידן הדיגיטל יהפוך אותך למושמע, יביא עמו מיליוני הורדות - ומשם, גם אם לא יצא ממך מוזיקאי, תהפוך לפחות למשפיען-רשת (סליחה: "יוצר תוכן דיגיטלי") ותזכה לכמה קמפיינים בטרם יועם זוהרך.

תקליט, לעומת זאת, יבטיח לך הערכה בברנז'ה, חיי דלות, חיזור על פתחי מועדונים וקאמבק מפואר אחרי שתבין שממוזיקה-נטו קשה להתפרנס, אי שם בכוכב הבא לאירוויזיון של 2046 (בו תשפוט הנכדה של שירי מימון לצד אסף אמדורסקי).

לא טעיתם, אתם במדור ביקורת הטלוויזיה ולא בטור ביקורת המוזיקה, לכן לא באה ההקדמה הארוכה דלעיל אלא כדי לומר שלמהדורת "חדשות סוף השבוע" של קשת 12 יצא, בשעה טובה, אלבום. כלומר - לא כתבה אחת שאפשר שידברו בה גם למחרת, או אז ייתמו חיי המדף שלה והיא תעלה אבק בארכיון, אלא סיפור שלם, אולי הסיפור של חיינו במקום הזה.

[ספק אם מישהו במערכת חדשות 12 ראה, כשעבר על החומרים לקראת המהדורה בהגשתה של דנה ויס, איך שני האייטמים האלה, הנבדלים זה מזה ביוצריהם (דני הכט ורותי שילוני), בנושאיהם (רוחניות, אם אפשר לקרוא לזה כך, ובידור) ובמושאיהם (אחד רב שמבקש ומצליח להצטייר כעושה-ניסים, השני שחקן איקוני שנפטר לפני כ-15 שנה), מתלכדים לסיפור אחד.

נתחיל לפי סדר כרונולוגי עם כתבתו של דני הכט שניסתה לפצח את תעלומת הרב בארי, המכונה "הינוקא". ניסתה ונכשלה, שכן התופעה מוכרת עד כדי כך שהרב זכה לחיקוי ("תינוקא") בארץ נהדרת (כפי שהכט עצמו מציין בקריינות שליוותה את האייטם). המדהים הוא שהחיקוי המלעיג בתכנית הסאטירה חשף, ככל הנראה, יותר תובנות נכונות על התופעה מאשר הכתבה של הכט, שלפרקים נראתה כפיצוי על החיקוי שהציג את הרב כרודף בצע.

יושב הכט, פונה אל הרב בגוף שלישי מתוך כבוד (למה בעצם? הרי גם לו היה מראיין נשיא או ראש ממשלה, או אפילו גדול בתורה, היה פונה אליו בגוף שני) וגם כאשר הוא שואל שאלות "קשות" (למשל על רדיפת הכוח והממון שמשתמעת לכאורה מהקלטות שלו), הוא מסתפק בתשובות מתחכמות (בתמצות: "זה היה לפני עשרים שנה, היריבים שלי הקליטו את זה, אני לא יודע אם בכלל אמרתי" - תחליט, זה היה לפני 20 שנה או שבכלל לא אמרת?). כך או כך, הכט לא מצליח לפצח את התעלומה שהפכה בעיני לגדולה אפילו יותר.

איך זה יכול להיות? ובכן, כבוד הרב מתגלה אולי לא כעילג גמור, אבל כבעל אוצר מילים דל, שלא מצליח לנסח אפילו מחשבה מקורית או מפתיעה. השיא היה כשנשאל על חוק הגיוס וחזר שלוש פעמים על איזה משל מופרך אודות אבא שיש לו שני בנים ואומר על אחד מהם משהו כמו: "רק הוא ייסע אתי באוטו". נו, מילא.

אם לסכם במשפט אחד עשר דקות של כתבה מיותרת, הרי שחזינו באיש שטוח כפלקט (הגם שהוא "לומד קצת רפואה") שמנסה בכל מאודו להישמע עמוק ורוחני, מה שככל הנראה מצליח לו עם קהל שנמצא במצוקה (כפי שהוא עצמו מעיד על עדת מעריציו), אבל לא עם קהל של צופים ביקורתיים.

ואז, במעבר חד, עברה המהדורה לכתבתה של רותי שילוני, בעקבות סרט תיעודי שעוסק ביוסף שילוח, האיש ופועלו. שילוני יודעת לספר סיפור, אבל גם היא מועדת מעט כשהיא קובעת שפועלו הפוליטי של שילוח היה הצד הפחות מוכר שלו.

כל מי שיודע דבר או שניים בתולדות הקולנוע והתיאטרון בישראל זוכר את ההתמסרות שלו לקידום רעיונות של שלום ושוויון, כאלה שבוודאי היו גורמים לו להיות מתויג היום כ"שמאל קיצוני" (ובעצם כך תויג כבר אז). גם כאן, מנסים לערבב אותנו יוצרי הסרט (שהיה העילה לכתבה) כשהם טוענים שלא מדובר בתפקידים נלעגים (אם כסמל הטירונים "שמש" בסרט "שפשוף נעים" ואם כ"פארוק" ב"אלכס חולה אהבה").

מדובר אולי בדמויות איקוניות, כלומר זכירות, אבל עדיין מטופשות ושטוחות להחריד (באף אחת מהן אין עומק - ב"אלכס חולה אהבה" היחידים שיש להם מטען רגשי מהגולה הם ניצולי השואה, המזרחי עסוק רק בניסיונות נואשים לטפח את שערו וב"חגיגה בסנוקר" טוביה צפיר בתפקיד מושון, הוא אולי מושא ללעג, אבל כך גם הדוד סלבדור, כלומר, שילוח עצמו).

ברור למה הלכה שילוני אל הדמויות שנחקקו בזיכרון הקולקטיבי והפכו לזכירות הרבה יותר מאשר תפקידיו בתיאטרון פוליטי למשל, אבל ממש כמו הסרט התיעודי, זה רק מעצים את הטרגדיה: האיש שהיה לו כל כך הרבה מה להגיד ייזכר רק בזכות "אני שושנה ואתם קוצים" - ושום עדות מצולמת של יפתח קצור (מה היה הטעם לקחת אותו אל אתר הצילומים שבו "קיטבג נפל בקקי", רק לשילוני פתרונים) או מונולוג כאילו-רציני של בועז דוידזון לא ישנו את העובדה העצובה הזאת.

אבל דווקא אז התרחש נס קטן. לא מסוג הניסים שיכול (אולי) לחולל המכונה-ינוקא, אלא נס תוכני קטן, גם אם מעט עצוב: בין שני הקטבים האנושיים האלה - האיש שיש לו כל כך מעט מה לומר, אבל מנסה להישמע חכם ועמוק, והאיש שהיה לו כל כך הרבה יותר מה להציע, אבל ייזכר בזכות התפקידים האידיוטיים שנאלץ להסתפק בהם, נגלו פניה של ישראל 2026.

הסיפור של שילוח הוא סיפור על החמצה אישית, הסיפור של הינוקא הוא על החמצה קולקטיבית. לפחות בימי חברות "אסקימו לימון" המכנה המשותף הרחב ביותר שלנו היה הטירונות בצבא. בימינו אנו, הוא הפך לאמונה בכל מני אובות וידעונים (ויקרא, פרק י"ט, פסוק ל"א). הנה כי כן, לפחות על פי מהדורת "חדשות סוף השבוע", לא רק קיטבג נפל בקקי, אלא כל מדינת ישראל.