כמו לרוב צופי הטלוויזיה בישראל, כך לפחות על פי הרייטינג, גם לי יש הרגלי צפייה קבועים: בדקות שלפני החדשות אני משלטט את דרכי בין הערוצים 11-13, מחפש את הכותרת הראשונה, ולאחר מכן מתקבע על חדשות 12, עדיין הדבר הקרוב ביותר למדורת-שבט שיש לתקשורת הישראלית.
ממנה אני מתפזר שוב רק כאשר משודר שם אייטם שמשעמם או מקומם אותי (לאחרונה זה קורה יותר ויותר, עת פרשנים מדברים בידענות על נושאים שבהם אין להם מושג) - ולעיתים רק בהפסקת הפרסומות הראשונה (מתי ישים מישהו סוף להפסקות הפרסומות המקבילות בין הערוצים המתחרים?!).
אלא שלאחרונה אני מוצא את עצמי צופה יותר ויותר במהדורה של כאן 11, כי עוד לפני התוכן, הפורמט נעים לי: הפרשנים (בהכללה) אינם נפוחים מחשיבות עצמית אלא מבצעים תהליך חשיבה והסקת מסקנות שתפריו גלויים לעין הצופה, וההגשה - הן של טלי מורנו והן של טל ברמן - היא נעימה יותר מזו של רוב עמיתיהם.
היתרון הזה רק מעמיק עם המעבר לכתבות המגזין, לרוב ארוכות יותר, עמוקות יותר, מקיפות יותר - ובעיקר, סקרניות יותר. לא תמיד זה כך. בהקשר של המהדורה אמש מוכרחים לציין לגנאי כתבה על תנאי הכליאה של המרגלים לטובת איראן. מדובר בעבירה חמורה מאוד ברמה המוסרית, הרבה פחות ברמה המבצעית. בכל זאת הושר שם שיר הלל לשב"ס (ולשר הממונה, המשוקץ) שסוהריו - עם כל הכבוד וההערכה שהם זכאים להם בדין - הוצגו כמעין יחידת עילית מובחרת, באופן שהקים לתחייה את נבואות הזעם של פרופ' ישעיהו לייבוביץ'.
זווית מקורית לנושא בנאלי
אלא שאפילו הצפייה הזאת במה שנראה כמו שיר הלל להפרת זכויות אזרח (אפילו אם מדובר בדביל שהתפתה לרסס כתובות גרפיטי בשליחות איראן תמורת בצע כסף), השתלמה בדרך ל"סלסול חוזר", הפרק הראשון בסדרת הכתבות של אלון שרביט על תולדות הזמר שכונה כאן פעם "מזרחי", כלומר נפרד מהמיינסטרים ה"עברי".
אם נדמה לכם שראיתם ושמעתם את הכתבה הזאת כבר עשרות פעמים, אתם לא טועים: לא היה כמעט כלי תקשורת שלא הפיק אי פעם כתבת מגזין או אף סדרה על האמנסיפציה של המוזיקה הים-תיכונית בישראל, על איך פרצה מהקסטות לפלייליסט, איך עיקמה את הסורגים שסגרו על "על הדבש ועל הכיפאק" ואיך הפכה ממשהו עממי ושורשי למכונת להיטים של פופ ים-תיכוני, הז'אנר השליט והרווחי ביותר. יש מישהו שלא ראה כבר מאה פרויקטים שכאלה?
במבחן התוצאה, ניכר גם באלון שרביט שידע את כל זאת לפני שצלל שוב לנושא, שכן הוא נפל לכאורה לכל אותן קלישאות: פסטיבל הזמר "בסגנון עדות המזרח" (שכונה בפי כל פשוט "המזרחי") - ואת הפרק שישודר היום הוא יקדיש לעידן הקסטות, הגשר שעליו צעד הז'אנר מאותו פסטיבל אל לב ההמונים ומשם כל הדרך עד לבמה המרכזית.
למה לכאורה? כי יש שתי דרכים לצלוח נושא כזה שכבר פורק והורכב כל כך הרבה פעמים עד שדי בכותרת כדי לעורר פיהוק: אחת היא לחשוף פרטים שטרם נודעו, השנייה היא להביט על אותו הנוף בדיוק, אבל לשנות מעט את זווית הראייה. שרביט בחר באופציה השנייה.
הוא מטפל בפסטיבל בדרך שונה שמזגזגת בין הרעיון (של יוסף בן ישראל המנוח), היחס המתנשא של רשות השידור שחשבה שהיא כולאת את המוזיקה המזרחית בתוך שידורי הטלוויזיה בערבית, בלי לדעת שאת השד הזה כבר לא ניתן יהיה להחזיר לבקבוק (חבל רק שהאוטו-אמנסיפציה המזרחית לא סחפה אחריה גם את התרבות הערבית). ומשם הוא ממשיך הלאה אל כוכבי הפסטיבל: ניסים גרמה, שימי תבורי ואחרים - ומעל כולם כמובן, זוהר ארגוב.
כמו מאמן כדורגל
גם הבחינה היא כאילו-קלישאתית: יש שם את המהגר האשכנזי בדמותו של ננסי ברנדס, עוף החול של הכתבות האלה, יש את המוסיקולוג מהאקדמיה שמספק את הפרשנות המקצועית ויש את אלה שלא מודעים לעצמם כמו אחיו ואחותו של ארגוב.
העניין הוא שכמו מאמן כדורגל שלא רענן את הסגל אפילו בשחקן חיזוק אחד, אלא רק שינה את התפקידים של שחקני הסגל הקיים על המגרש, שרביט מביא ניצחון (לפחות בפרק הראשון) בדמות וריאציה מרתקת על נושא שחוק.
ויש גם משהו שצץ מבין השורות והצליח להוות ערך מוסף: הפסטיבל ההוא היה עוף מוזר, שכן הוא לא היה נציג נאמן של הז'אנר המזרחי. הוא לא ביטא את רוח החפלות בכרם והמועדונים ברמלה, אלא היה מהונדס, תפור למידותיה הממלכתיות של רשות השידור. שימי תבורי לא שר את "כינור דוד" בשגרה וזוהר ארגוב לא עמד על במה עם תזמורת כמו בביצוע של "הפרח בגני". כלומר, הייתה פה מפגש שיצר שלם גדול מסך חלקיו.
וכאשר חושבים על הנושא באופן הזה, מתבקש להשליך ממנו על כל תחומי חיינו במקום הזה: על המשפט, על האקדמיה, על הפוליטיקה - מה היה קורה לו מפגש שכזה (ולא מלחמת חורמה, מתודלקת בידי מחרחרי ריב ומדון) היה מתרחש גם שם, במקום התנגשות בין מערכת מתנשאת ומסתגרת למי שמבקשים לכלות בה את זעמם המוצדק?