ינואר 2026, לא בכל יום זוכים לראות אדם קם לתחייה מן המתים. אמן שהקריירה שלו הייתה קבורה אי שם עמוק באדמה, בזיכרונות הנמסים, שמוקיריו כבר חשבו להפלות אותם בזמן, בדפי ההיסטוריה של הרוקנ'רול ומצעדי הפזמונים הנושנים, אמן שיש כאלה שכבר שכחו שהיה קיים אי פעם, שספק אם חובבי מוזיקה מתחת לגיל מסוים שמעו את שמו או את שיריו. והנה: היה מרגש לראות את רפי פרסקי קם אמש לחיים אמנותיים מחודשים ברידינג בנמל תל אביב, הלהבה של אותו הנר סביבו רוקדים פעם בשבוע שוב נדלקה והרוק הנואש שלו, שמילא את הרדיו בילדותנו הראשונה, פרץ שוב מהבמה אל שורות של בני 45 ו-50 ו-60, ששוב צעקו לו בקצב "פרסקי! פרסקי!" ושרו ורקדו כנערים ונופפו בידיהם בילדותם השנייה והשלישית, נאחזים בשורות ששר על השנים הכי יפות שנלקחו מהם, על תחושות ההחמצה של מה שהיו יכולים להיות ולהרוויח מיליון דולר, על בדידות, על טעות אנוש קטנה, על הסקס, אוכל, כסף, אהבה ושנאה, שמרכיבים ומרקיבים את חיינו.
רפי פרסקי, שעלה אמש מן האוב על במת הרידינג, הוכיח אמש את האמירה של יהודה פוליקר: רוקר - זה או שיש לך את זה, או שאין לך את זה. ופרסקי, גם בגיל 65 ואחרי שנים מחוץ למשחק, היה ונשאר רוקר, אחד שנלחם על השירים שלו, על האמת שלו, על הטקסטים והלחנים והשירה שלו והגיטרות שלו, גם אם הוא יצטרך למות ולקום לתחייה עבורם. הוא צלח את המופע הזה בכבוד רב בעזרתם האדיבה של ארבעה מקצוענים: הגיטריסט, המעבד והמפיק גבע אלון, ג'ימי פייג' הישראלי, שהתאים את הסאונדים של החשמלית שלו לשירי האייטיז של פרסקי, עמיר רוסיאנו ("ג'נגו") בבס, אסף רייז ("אסאפיס") בתופים ועומר אליאס בגיטרה אקוסטית וקלידים. יחד עם פרסקי נוצר הרכב שסיפק חוויית רוקנ'רול נוסטלגית, אבל גם אמיצה ועכשווית. אין בימינו עוד הרבה רוקרים שבועטים ככה עם הטקסטים שלהם, בכאלה דהירות סוסים מוזיקליות, בכזו אינטנסיביות.
נובמבר 1989. ברוק הישראלי מככבים ארבעה הרכבים ברמות משתנות של הצלחה, פורטיסחרוף, משינה, החברים של נטאשה, אהוד בנאי והפליטים. גוב ופוליקר במופע משותף. קורין אלאל באנטרקטיקה. דני רובס בדרך אל האושר. ריטה בימי התום. דן תורן נופל על ארבע עם שונרא. לתוך האקלים הזה יורים רפי פרסקי ומפיק המוזיקה יעקב גלעד את אלבום הבכורה של פרסקי, "כמה פעמים ספרת עד עשר". שיר הנושא ו"מיליון דולר" כובשים את הרדיו. פרסקי הופך כמעט בן לילה מעוזר טכנאי באולפן ההקלטות "טריטון" לשם שכל המדינה מכירה, ששדרנים גם בגל"צ וגם ברשת ג' מגלגלים על הלשון בהנאה, לכוכב בעיתוני הנוער ותוכניות הפופ בטלוויזיה.
לצד הלהיטים כולל האלבום שירי מחאה, חלקם פוליטיים ("עין רעה"), חלקם חברתיים ("גנב"), רובם נואשים. המוטיב החוזר בהם הוא של האדם הקטן מול החיים הגדולים ושורת האכזבות שהם מייצרים עבורו, מול מה שהבטיחו לו כילד; הנער המתגבר שמתנסה באלכוהול ומסיבות מחתרת ("פעם בשבוע"), הישראלי הצעיר ששירת בצבא מול המדינה, והחינוך וההורים, שכל החיים ביקשו ממנו לספור עד עשר והוא ציפה שמשהו טוב יקרה לו, ושום דבר לא קרה. הגבר, שכל כך רוצה להרגיש שהוא גבר ("עם הפנים אל הקיר"), מול היצרים והאהבות והתשוקות, שהוא מתקשה לממש מול נשים ("טוב לי טוב לי", "ברעש הנורא").
זה היה אלבום של רוקר בן 29, שכתב על העשור השלישי של חייו, העשור שבו נפרדים סופית מהנעורים ומגלים שהחיים האמיתיים קשים ושכבר לא תהיה דוקטור לפיזיקה גרעינית או תלמד פילוסופיה שנה חמישית, אבל תמיד תוכל לבכות על החברים שנהרגו במלחמה ("לבכות"). פרסקי, מבלי להתכוון (ובמקביל למשינה, בנאי, פורטיס ונטאשה), הפך לדובר של דור, משוחררי וילדי מלחמת לבנון הראשונה והאייטיז, שהזדהו עם תחושות האכזבה והייאוש וההומור האירוני שלו. פרסקי היה חלוץ. הוא כתב באומץ על התאבדות ("כבוד המשפחה") כשאביב גפן עוד לא בקע מהביצה. הוא כתב על סרטן ("מחלה קשה", על יונה וולך) כשנועם רותם עוד לא היה בתכנון. הוא גם כתב בפתיחות על התמכרות לאלכוהול ("רק שיכור רוצה לעצור").
פרסקי של האלבום הראשון היה, כאמור, כבר בן 29. לא ילד, אבל עדיין חסר ניסיון בהתמודדות עם ההצלחה, שבישראל היא כמעט תמיד בן לילה, ואחריה כמעט תמיד מגיעה ההתרסקות. ברוק הישראלי של שנות השמונים קשה היה להכיל את הדיסוננס אותו היטיב לתאר, שוב, פוליקר: אתה לא תוכל ללכת ברחוב מרוב מעריצים, אבל לא יהיה לך כסף לקנות חומוס בפיתה. אחרי אלבום ראשון שהגיע לזהב (ועם השנים לפלטינה) הגיע ב-1991 אלבום שני, "מפתח הלב", לא פחות טוב ועמוק ממנו, אבל חסר את להיטי הענק. פרסקי עוד נאחז בשולי התהילה, אבל כשדור להקות הרוקסן הביאו את הרוק למיינסטרים, עליו עברו עוד שלוש-ארבע שנים ארוכות עד שהשלים אלבום שלישי, "סקס, אוכל כסף, אהבה ושנאה", שגם הוא לא צלח, ואז כבר נעלם אל תהומות החובות הכספיים והייאוש ממוזיקה, מגשים, למעשה, בקריירה שלו עצמו, את הנבואות הקודרות של האלבום הראשון. עם השנים הוא הוציא עוד שני אלבומים ואלבום קצר, אבל לא הצליח לחזור באמת לעניינים.
ואמש, בגיל 65, הוא חזר, ולו לערב אחד. פתח עם שיר המחאה "ברלין" ("וכולם יודעים שלאף אחד לא אכפת מהאדם הפשוט, למרות שהם אומרים שכן"), ובהמשך הגיע שיר מחאה נוסף, "עולם קטן" ("בעוד כמה זמן יהיו עוד פעם בחירות, נשיאים עולים ונשיאים נופלים, אבל הבוחרים תמיד נשארים אותם הבוחרים"), שניהם רלוונטיים מתמיד, וזה שוב היה רפי פרסקי הרוקר עם הגיטרה האקוסטית ושירי האהבה הנואשים ("בלב ובנפש", "בדידות"), שקורע את הלב לעצמו ולקהל שלו, ומחזיר אותם לנעוריהם האבודים ומרקיד אותם, ונהנה מגל של אהבה אמיתית, ששוטף בהופעות נוסטלגיה מהסוג הזה. ואחרי כל השנים ולמרות שזה לא קל, הוא הצליח להחזיק. כזמר, כפרפורמר, כנגן. הוא היה שם ונתן את השואו שלו, הצנוע, הלא מתיימר. הוא לא בא לשרוף. הוא בא לשרוד. והוא שרד. כי רפי פרסקי הוא רוקר, שלא צריך מיליון דולר, רק שישמעו את השירים שלו. אין לזה מחיר.