צל הלב כבד

"אני (כלומר יואל הופמן)" חוזר ומבצבץ מדפיו של "אפרים". בספר החדש של יואל הופמן, הוא, כלומר המחבר, מסרב לשבת בשקט. לבו נשבר והוא יוצא מתפקידו הדמום כמספר כל יודע שמתווה הכל אך פניו אינן נראות. הופמן פונה אלינו ואומר: "תאמינו לי. זה איננו ספר אלא מעשה מרמה. לכו אפוא כל אחד אל כאבו שלו והניחו לדמויות האלה שעשויות מחומר זר. לבכם שובר את לבי". אבל אין כאן רמייה. והחומר לא זר. כאשר "אני (כלומר יואל הופמן)" פונה אל הקוראים ואומר להם תתרחקו מפה, תלכו למקום אחר, הוא הופך אותם לבני בריתו. כי דווקא אז הקוראים מוכרחים להיות קוראים. ולבם נשבר בפקיעה אחת עם לבו של המספר התובע מקום לעצמו. ומי שלבו נותר שלם כשאפרים צועק "יוספה" בשנתו, כשיוספה נאנחת בלילה – מותר לי (הקוראת) להניח שהוא חסר לב.

תחבולת המחבר התובע לעצמו מקום ונדחף אל הסיפור שהוא עצמו כותב אינה בגדר תרגיל אינטלקטואלי. להפך, נדמה שזו נפש חשופה שמדברת. הוא הדמות והוא הכותב והוא מבקש מקוראיו לאהוב אותו, להאמין לו, ואם אפשר, גם לא להאמין: "ואני (כלומר יואל הופמן) גיבור חיצון כיוון שאינני דמות בתוך הספר. עניינים שטורדים את רוחי אינם טורדים את רוחם של אפרים או של יוספה אף שיהיו מי שיאמרו שהם עצמם (כלומר אפרים ויוספה) מצויים ברוחי. אבל הרוח הזאת, היכן היא מצויה?".

אפרים ויוספה הם בעצמם "אני" בתוך הספר. שני אניים שמחזיקים בתוכם תשוקה וכאבים ובדידות. האני- אפריים נפרד מהאני-יוספה ונוסע לחיפה. גבר עוזב אשה שחי איתה ועובר אל עיר אחרת ואחר כך גם אל אשה אחרת. את הנראטיב הפשוט הזה כותב הופמן כפלא גדול. המבנה העלילתי בהיר, גבר אחד וחייו ואשה אחת וחייה. ומתוך הפשטות הספר נקרא ככאב שאין דרך לעוצרו, ולכן הוא נוטף לאט ואז מתפרץ וסוחף איתו את אפרים ויוספה ואת הקוראים. ופתאום פונה יואל הופמן ומבקש "תנו לי כסף בעבור הספר הזה לפי גודל הכאב. מאה אלפים או יותר". ובגלל שאי אפשר לחשוד ביואל הופמן כמי שמבקש להתעשר מהכאב, ההומור העולה מהמילים אינו מצמית את התחושה. כי הכאב מצוי בדבר הפעוט, בחצי הצעד שרק הופמן כמעט זוכר להתעכב עליו, "כשיוספה מושכת את רגליה בלילה".

ולצד הכאב מגיע היופי. כי נדמה ש"אפרים" עשוי ממדדים שווים של כאב, חום ומחסורו, געגוע, ויופי שנובע מכל אלה. כי העולם של יואל הופמן (ושל אפריים ויוספה) יכול להצטמצם ולשבת בתוך מטבח, אבל בה בעת הוא גדול מספיק כדי להכיל את כל בתי הקפה של קפולסקי ואת אדון קפולסקי איתם. כי הסיפור מקיף את כל גרגרי האבק ומתעכב עליהם. דבר לא שייך במישרין אבל הכל שייך זה לזה. כמו שהופמן עצמו יורד מכס הכותב אל קוראיו ומשתייך אליהם במחוות אהבה, כך הם שייכים לו. ובכל זאת כמו יוספה ואפרים, הקורא ויואל הופמן ישנו במיטות נפרדות.

מתי מותר להכריז על ספר כיצירת מופת? קריאה ב"אפרים" של יואל הופמן מעלה את צימוד מילים זה שהפך כמעט שחוק, לתודעה ובעיקר לנפש. כי "אפרים" הוא בראש ובראשונה ספר נפשי. הוא מצליח לתת סימנים של ממש לאזורי הצל הנפשיים, למה שכבר הפך בנאלי, עוגת גבינה, צלצול בפעמון הדלת וחשבונות בתיבת הדואר. הנפש שנעשית רומן מתרחבת ומכילה בתוכה את כל הכאב. כי הופמן אינו מפלה: הוא נותן בה מקום לאפרים קרומר המורה לזמרה, לצד אפרים מרגולין, גיבור הספר, לרחובות חיפה ולרחובות תל אביב ולגברת שניידר שיושבת אצל בית השימוש שעל יד בית הכנסת הגדול. והמקום אינו צר אלא מכיל אותם בבדידותם. ברגעי החסד הופמן מפגיש ביניהם מפגש שעוצר את הבדידות. מפגש בין תעוקת הנפש לחמלה ולאהבה שבאה מתוך הסדקים.

אפשר להכריז על אפרים כיצירת מופת. אבל יותר מזה כדאי לקרוא בו עד סופו ואז לחזור ולקרוא אותו שוב.