שמור את יום השואה לקודשו

"על אמת ידי השמאלית חקוק המספר של אושוויץ. קצר הוא לקריאה מן החומש ומן התלמוד, ובכל זאת יש בו מידע ממצה יותר. הוא אף מהימן יותר בתור נוסחת יסוד של הקיום היהודי. כשאני אומר לעצמי ולעולם, כולל ליהודים המחזיקים ביהדותם מטעמים דתיים ולאומיים, שאינם רואים בי אחד משלהם, כשאני אומר: 'אני יהודי', אני מתכוון בכך אל העובדות והאפשרויות המקופלות במספר של אושוויץ"
(ז'אן אמרי, מתוך "על הכורח ואי-האפשרות להיות יהודי")

ז'אן אמרי לא נולד יהודי. כלומר, הוא נולד לאב יהודי שנהרג כשבנו היה בן שלוש; אבל הוא גדל אל תוך העולם האוסטרי, זה שממנו באה אמו הקתולית. הוא מעולם לא חש יהודי. אחרי המלחמה הוא נשאר באירופה. הוא עדיין לא חש יהודי, במובן של קשר דתי, לאומי או תרבותי אל היהדות. הדבר היחיד שקשר אותו אל יהדותו היתה העובדה שבעיני הנאצים הוא היה בן מוות. אבל הקשר הזה היה, עבורו, חזק ומצמית יותר מכל מטען של תרבות או אמונה.

כשאני מסתכל היום על לוח השנה היהודי או הישראלי (שחופפים בחלקם הגדול אבל אינם זהים), היום המשמעותי ביותר שאני רואה הוא יום השואה. הוא משמעותי יותר מפסח ויותר משבועות ומעמד הר סיני, כי הוא נוכח בחיים של כל יהודי ולא רק של שומרי מצוות. הוא משמעותי יותר מיום העצמאות ויום הזיכרון, כי הוא נוכח בחיים של כל יהודי ולא רק של אזרחי ישראל. הוא משמעותי אפילו יותר מיום הכיפורים, כי יום הכיפורים הוא בעיקרו דתי ורוב היהודים בעולם אינם דתיים. בעיניי, בשנת 2003 השואה היא המכונן המרכזי של הזהות היהודית בעולם ובארץ.

הערת ביניים: להבדיל מהחגים וימי הזיכרון הדתיים, בהם עבור רוב האנשים החג (המסמן) משמעותי יותר מהמאורע ההיסטורי (המסומן), בכל הקשור לשואה המאורע חורג מכל המסמנים שלו. אולי דווקא בגלל זה זוכה יום השואה ליחס של כבוד מהול בדיסטאנס כמעט מכל שכבה בעם היהודי (כולל, בשנים האחרונות, גם יהודים מחוץ לישראל). בכל אופן, כשאני מדבר על יום השואה, הכוונה היא פחות ליום הספציפי ויותר למאורע שהוא מציין.

במובן הפשוט, קצת עצוב להגיד שהיום המשמעותי ביותר בלוח השנה שלנו הוא תוצאה של ניסיון להרוג אותנו. הניסיון הזה לא הצליח, אבל הוא השאיר את היהודים ע?ם א?ב?ל גדול וע?ם חובת זיכרון עד להיכן שההיסטוריה תגיע. השואה צרבה את עצמה לתוך התודעה הקולקטיבית היהודית כמו כוויה בברזל מלובן, ומאז היא תובעת מאיתנו התמודדות מתמדת עם נוכחותה בכל זמן ומקום. כחלק מההתמודדות הזאת, צריך לנסות ולהבין מה המשמעות של העובדה הפשוטה והאכזרית שניסו להרוג אותנו כי אנחנו יהודים. בעיניי, אפשר לקחת את העובדה הזו ולהשתמש בה. לטובתנו ולטובת העולם.

אחד הפרסים הגדולים ביותר שיהודים יכולים לתת לשנאה הוא לנסות ולמחוק את היותם יהודים. אחד הדברים שנהגו, ונוהגים עדיין, שונאי-יהודים להטיח ביהודים הוא שהם אחרים מכולם. לא משתלבים וגם לא רוצים להשתלב. הם חייבים תמיד לשמור על לבוש מיוחד, מנהגי אכילה מיוחדים, סדר יום מיוחד. היהודים בעולם תמיד היו מיעוט שניכר בזהותו האחרת. מול הרוב הדומיננטי, ולא חשוב אם הוא נוצרי או מוסלמי, גרמני או מרוקאי, היהודים הציבו אופציה שונה. האופציה הזאת הציקה לא פעם, ויהודים שילמו עליה מחיר יקר. אבל הם לא ויתרו עליה. למה? כי הם יהודים. זה מספיק, וזה צריך להספיק גם לעולם.

במשך השנים, היהודים פיתחו ושיכללו תודעה קולקטיבית של מיעוט. יש לזה לא מעט מינוסים, אבל כאן העניין הוא לנסות ולחלץ את הטוב בשביל לעשות בו שימוש. ולתודעה הזאת יש גם פלוס גדול. בעולם דורסני וגלובלי, בו זהויות ותרבויות נמחצות תחת ה-M של מקדונלדס או תחת המטוסים של מקדונל-דאגלס, צריך כלבי שמירה על זכויות המיעוטים. בתור אנשים שהשואה – כלומר, ההשמדה על רקע שונות - היא חלק מההוויה שלהם, יכולים היהודים – כלומר, אנחנו – להיות כלבי השמירה האלה. בעולם של היום, ובעיקר בישראל של היום, זה נשמע קצת מופרך. אבל זאת אופציה שבעיניי היא שפויה הרבה יותר מהמצב היום, ולכן גם אפשרית-בהכרח.

חוץ מתודעת המיעוט יש ליהודים עוד ייחוד. יותר מכל עם אחר היהודים עסוקים בלזכור. מאז "זכור את יום השבת לקדשו" ובעצם עוד קודם, אנחנו זוכרים, כותבים, מספרים ומשמרים את הנראטיב הלאומי-דתי שלנו. יום השואה, למרות שהוא כביכול המצאה חילונית ומודרנית של ישראל החילונית והמודרנית, הוא גם חוליה נוספת בשרשרת הזיכרון של היהודים. לכן המשמעות שלו חורגת מההקשר הישראלי-ציוני אל ההקשר היהודי הכללי. בהנחה שאנחנו ממלאים את תפקיד העומדים על זכויות המיעוטים, אנחנו יכולים גם לתרום ממסורת הזיכרון שלנו לעולם. ראשית, צריך תמיד לזכור בהקשר של ההשמדה הנאצית גם את הצוענים, ההומוסקסואלים, הקומוניסטים והקבוצות האחרות שנרצחו יחד עם היהודים. שנית, צריך לזכור ולהזכיר לעולם גם את רצח העם שביצעו הטורקים בארמנים, למשל, או את טבח המיליונים של החמר-רוז' בקמבודיה, או זוועות אחרות שאני לא זוכר כי אף אחד לא טורח להזכיר.

מה אתה מפיל עלינו את כל העולם, יכולים אנשים להזדעק פה, לא מספיקות לנו הצרות שלנו? לא חסרות לנו צרות, כיהודים וכבני אדם בכלל. אבל כיהודים, יש עוד משא ייחודי שאנחנו מתהדרים בו מאז התנ"ך: עם סגולה. למה הכוונה בביטוי הזה, ובאחיו אור לגויים? אם אנחנו רוצים שליהדות שלנו תהיה משמעות פוזיטיבית ולא רק נגטיבית (כלומר, קורבנות פוטנציאליים של השואה), אנחנו צריכים לקחת אחריות. צריך לקחת את תפקיד הקורבנות הראשיים בהשמדת העם הנאצית ולהפוך אותו לתפקיד מובילי המאבק על הזכות לשוני ועל הזכות לזיכרון. אלו שני דברים שהופכים את העם היהודי למה שהוא והפכו אותו לכזה עוד לפני שהשואה היתה למגדירת הזהות המרכזית שלו. ההתעקשות על שמירת השוני והזיכרון היתה מהדלקים שהזינו את האנטישמיות עוד לפני הנאציזם. לכן, התגובה האמיצה ביותר לנאציזם, לאנטישמיות ולשנאה בכלל היא לעמוד בחזית המאבק על הערכים האלו, שהם אוניברסליים ויהודיים בו-בזמן.

אני לא יודע עד כמה "יהודית" האופציה