אופק שנא ערבים, ודווקא לאופק היא חיכתה כשיצא מבית הספר. על פניה איפור כבד, כמו ערביות מודרניות. הוא הביט בה ולא הבין מה יש לערבייה לעמוד בכניסה לבית ספר יהודי, ועוד להצהיר עם החיג'אב הזה שהיא מוסלמית. בזמן האחרון הערבים מרימים ראש, חשב אופק ויצא מבית הספר. אבל אז היא קראה בשמו. חברים הסתכלו עליו ולא הבינו, מאיפה הערבייה הזו מכירה אותו בכלל?
אופק שנא את הערבים. מסופרים כמו ערסים, נוהגים עם המוזיקה שלהם בווליום אצלו בשכונה וצופרים לנערות. שנא אותם כשהלכו בחבורות, גבוהים וחסונים. הם היו בכל מקום, הערבים. קנו בתים ברחוב שלו. הסתובבו בקניון. תפסו את כל המושבים ברכבת הקלה, כאילו המדינה הזו שלהם. חדר הכושר החדש בשכונה שלו היה מלא ערבים מנופחים משרירים, שדיברו ביניהם בקול רם ובערבית. רק כשעמד עירום מול המראה בחדר שלו, רצה להיראות קצת יותר ערבי.
עומדת לה הערבייה הזו בכניסה לבית הספר שלו, נועצת בו מבטים, וקוראת בשמו. "כוסית," נתי אמר לאופק בחיוך ותקע מרפק במותניו. "לא הולך לך עם יהודיות אז אתה מסתובב עם ערביות?" אבל אז נתי השתתק. כולם השתתקו, כי אופק באמת לא הבין מי זו, והיא עמדה שם זקופה ובטוחה. ובכף ידה נאחזה כף יד קטנה ועדינה של ילדה בת שלוש, מפוחדת וסקרנית, שעמדה לצד האימא הערבייה שלה ושתיהן הביטו באופק.
תמי, אימא של אופק, הייתה אישה שנשאה את הבדידות כמשא יומיומי, כבד ופוצע. בערב ישבה לבדה בקצה הספה, בסלון הרחב מדי, וציפתה שמישהו יבוא, שהבית יתמלא, שיהיה לה מישהו לטפל בו. אליהו בעלה היה אגדה ירושלמית בפיהם של שוטרי מחוז ירושלים. לא בשל טוב ליבו המופלג ותשומת הלב היתרה שהקדיש לשוטרים הצעירים בחניכה וליווי, אלא בגלל המכות שדפק לערבים.
תמי ראתה אותו לראשונה מול מדפי הפיצוחים בסופר, והוא הזכיר לה בית. שישיות הקולה, החטיפים, הקלות שבה העמיס אבטיחים לעגלה, הפיסטוקים, כמה זמן לא ראתה מישהו אוכל פיסטוקים. הבית שלהם היה לנקודת מפגש. שוטרים עצרו לתדלק קולה באמצע משמרת, ותמי הייתה מאושרת.
הגסות של אליהו לא הרתיעה את תמי מעולם. היה מרים את קולו כשפתח את המקרר ולא מצא בקבוקי בירה או קולה קרים. צעק כשלא מצא זוג גרביים מקופלים במגירה. מעולם לא חשב להרים בגדים שפשט והשליך על רצפת חדר השינה. לא גרף את המים לאחר שהתקלח. ערם לצד מיטתו חתיכות של נייר טואלט. כשיבשו, עשה בהן שימוש חוזר, אם תמי טרם השליכה אותן לפח האשפה. באמצע כביש מהיר היה עוצר את הרכב על אי תנועה או בשולי הכביש, שולף בקבוק פלסטיק ריק, משתין לתוכו וסוגר. תמי נגעלה מהבקבוקים הללו, שמי יודע כמה זמן כבר מתגלגלים באוטו, אבל קסם לה והצחיק אותה שהפייה הצרה של הבקבוק לא הספיקה מעולם לגודל הזין שלו, איך התאמץ לדייק, איך סגר את הבקבוק תוך כדי נהיגה, והשליך לאחור. הוא היה תינוק שצורח כשהוא רעב, והיא אהבה כל כך את תאוות החיים שהשתוללה בו.
אופק נולד בקושי, ותמי לא הייתה מוכנה לכאב הזה. נשבעה לאליהו שעכשיו היא יולדת, אחרי שלוש פעמים שכבר נסעו לשווא לבית החולים, ואליהו הגיע שוב ולקח אותה להר הצופים. "תביני, תפסת אותי באמצע אירוע משוגע בעיסאוויה. את יודעת איזה סלעים העיפו עלינו הבני זונות?" ושוב האחות בדקה אותה, חצי שעה אחרי שהגיעו, כי היה עומס מטורף במחלקה, ואמרה שיש לה עוד זמן ועדיף שתלך הביתה.
ואליהו יצא גבר, ולא אמר מילה, אבל איך שיצאו משער בית החולים - תמי נשבעה לאליהו שהיא יולדת, והוא לא האמין לה אבל הצעקה שלה איפסה אותו, והוא הסתובב בחזרה לבית החולים. המחלקה הייתה עמוסה עוד יותר מקודם, והאחות ששלחה אותם הביתה הצביעה להם כעת על מיטה במסדרון, הבטיחה שיש עוד זמן עד ללידה, וביקשה שימתינו. אבל אופק - ממש לא עניין אותו שכל האחיות מיילדות עכשיו בחדרים אחרים. תמי תפסה את הפנים של אליהו בצעקות כאב, ואליהו רק חשב איך לגרור מחיצת בד, כדי להסתיר את תמי. עשרים דקות אחרי זה, ממש כשאופק יצא החוצה, לידיים של אליהו, האחות נזכרה להגיע, ועוד הביאה לאליהו מספריים. "אני עשיתי הכול עד עכשיו, את חבל הטבור תחתכי את," אליהו אמר לה, וכבר חשב איך הוא מספר את המור"ק הזה לחבר'ה.
אופק נולד, והגוף של אליהו אהב את תמי. הזרועות שלו נמשכו לעטוף אותה, מותניו רעדו מולה בחשק, אך מעולם לא היה בכוחו להפיג את בדידותה. ותמי הרי ציפתה שיתעניין בחשכת לילותיה. תמי אהבה את אליהו וכעת אהבה גם את אופק.
ככל שהלך הילד וגדל, אליהו רצה לתקן את אופק. "הפינוק שלך מקלקל אותו. הוא לא יוכל להיות עצמאי ולהסתדר בלעדייך." על זה תמי לא התווכחה עם אליהו. "תני לו סטירת לחי, ושיתחיל לסדר את החדר," אליהו פקד על תמי כשהגיע בערב ונתקל בחלקי פאזל שהושלכו לכל עבר ובכיסאות שנטו על צידם. תמי הסתכלה על אליהו ולא הבינה.
"אתה רוצה שארביץ לו?" מבטה התעכב על פניו שניות ארוכות.
"לא סטירה ממש. אבל הבית, תסתכלי על הבית," אליהו אמר לתמי. "זה לא נורמלי."
"לך תתקלח. אני אסדר."
"זה לא העניין, תמי. תסתכלי על הבית."
"היה יום קשה," אמרה תמי לאליהו. "לא יודעת מה עבר עליו. הוא העיף דברים, צעק. לקח לי המון זמן להרגיע אותו." העיניים שלה שקעו ממילה למילה, ואליהו רצה לתת לתמי כוח. התבוסתנות שלה קוממה אותו.
"סטירת לחי!" אליהו אמר שוב בקול תקיף. אבל תמי לא העזה אפילו להרים את הראש. התקרב אליה, הניח יד על כתפה. "תמי, אין ברירה, הוא חייב להבין שאת גם רעה."
"רעה?" תמי שאלה.
"כן! את רק טובה אליו, בלי מעצורים ובלי גבולות. ילד צריך אימא שיודעת להיות גם רעה וכועסת." אליהו לא סיפר לתמי על סדרת ההרצאות 'הורות עם גבולות' שהאזין לכולה ברצף לפני יומיים, בשעת סיור הלילה בניידת המשטרה. זו הייתה סדרת הרצאות שחברה מהמשטרה שלחה לו קישור אליה, וכתבה לו שהיא בטוחה שהוא מחנך את הבן שלו למופת, אבל היא שולחת לו בכל זאת.
אליהו צבר שעות רבות של האזנה לפודקאסטים. ידע שחמישים אחוזים מאוכלוסיית הדבורים בעולם נכחדו בשנים האחרונות. הוא הסביר לחבריו בארוחת הצהריים על הסכנות שבהיעלמות הדבורים וציין נתונים מספריים שגררו קריאות התפעלות. הוא ידע שרק בשנת 1971 נשים בשווייץ קיבלו זכות הצבעה בבחירות לפרלמנט, ולחבר שלקה בדלקת גרון סיפר שהשימוש באנטיביוטיקה החל לפני רק פחות ממאה שנה. הוא הכיר שיטות חינוך מודרניות והיה מאזין נלהב וקבוע לפודקאסט 'על גידול ילדים וחתולים'. החיים שלו היו יפים, ובמשטרה העריכו אותו כולם.
אך בכל הנוגע לבנו, אליהו היה מאוכזב. אכזבה שלא מדברים עליה. אכזבה שיודעים עמוק בפנים, ואי אפשר לומר במילים. אופק הרי היה פוטוגני כל כך, ואליהו הראה את התמונות שלו לכל שוטר שפגש במחוז ירושלים. והוא ידע, לגמרי ידע, איך צריך לגדל ילדים בעולם הזה. אבל המציאות שבה חי לא אפשרה לו לממש את התורות שרכש. תמי הרי דחקה אותו הצידה, והפכה את אופק לחסר אונים מרוב חיבוקים והגנות.
"גבר, תהיה גבר," אליהו אמר לאופק. "תפסיק לבכות כמו ילדה. מה אתה בוכה?"
אופק צחק. "אני לא ילדה, אבא," תיקן אותו כשהיה בן שנתיים וחצי. "אני בן. אבא, אני בן. יש לי בולבול. לאימא אין בולבול, נכון?" אופק אמר.
"אתה גבר," ענה לו אליהו, וצחק. "גברים לא בוכים ככה."
בערב גילה אופק שהרגל של הדובי נקרעה. ניסה לחבר אותה, דחף בחזרה למקום. נפלה שוב. פרץ בבכי. רץ עם הדובי ביד אחת ועם הרגל הקרועה ביד השנייה והגיש לאביו.
"לא נורא," אליהו אמר. "נקנה חדש."
"לא רוצה חדש," אופק ייבב יבבות שטמטמו לאליהו את המוח.
"נקנה חדש, אמרתי לך. עוד פעם כמו ילדה? מה יש לך? תהיה גבר!" ציווה. הפעם אופק לא צחק. הסתובב, התיישב על הרצפה, ובכה בכי חנוק ובודד.
אליהו שנא בכי. הוא אהב לחתוך דברים ולהיות חד־משמעי, כשם שהנחו בפודקאסט 'על גידול ילדים וחתולים'. ככלל, הוא אהב לגמור עם דברים כמה שיותר מהר. להיכנס, לצאת ולגמור.
בכיתה א' ברח לאופק פיפי. כדרכם של זיכרונות, ברבות השנים התנתק הזיכרון של אופק מהאירוע שאירע אז, ביום שלישי בשעה החמישית בכיתה א'2. סדר האירועים ואופן התרחשותם כבר אינו ודאי, אך החוויה צרובה היטב. אופק התקשה להסתגל לשגרת בית הספר. מישהו גזל את חירותו, ובכל שיעור מחדש הבולבול שלו עמד להתפקע מרוב פיפי. אבל הסקת מסקנות היא מעשה מורכב, שלא מתרחש בהכרח באופן טבעי, ואופק לא הלך לשירותים בהפסקה; הרי דווקא אז לא חש שיש לו פיפי. באותו יום שלישי התאפק וצלח את השעה הרביעית כולה, שכח מכל העניין בהפסקה, אך בשעה החמישית, כשרק החלה, לחץ לו בטירוף. אופק התקפל לפנים. המחשבה על כך שיצטרך להרים את ידו ולבקש לצאת לשירותים שיתקה אותו, ולא יכול היה לזוז. זרם חם של שתן הרטיב את מכנסיו ואת רגליו, זרם אל מושב הפלסטיק של הכיסא, טפטף לרצפה ונקווה לשלולית צהבהבה מתחת לשלושת השולחנות שחוברו זה לזה. אופק לא זכר מי היו החברים שישבו עימו בקבוצה, מלבד סתיו והביטחון שבו דיברה. גם את תחושות הזרות וחוסר השייכות לא שכח מעולם. אופק הביט בחבריו, מצחו האדים ממצוקה, והוא התפלל חזק שאף אחד לא ישים לב שברח לו פיפי. אבל השתן זרם בלי הפסקה, ומכנסיו היו ספוגים והוא נשם נשימות ארוכות כדי להריח אם יש ריח של שתן באוויר.
"מה זה?" סתיו צעקה, "רטוב פה."
"אנחנו בכינרת," נתי אמר, וכולם צחקו. אופק חש רטיבות חמימה, ולא ידע אם זהו שתן או זיעה. בהפסקה התייבשו המכנסיים, המורה סימה הביאה סמרטוט וניגבה את הרצפה.
"זה לא אתה," אופק אמר לעצמו, והגניב מבטים למכנסיו, לוודא שאין איזה כתם שיסגיר אותו.
"ראית?" פנה לסתיו, "מישהו עשה פיפי על הרצפה." סתיו הסתכלה עליו. קומתה הייתה גבוהה ושערה שחור. בהכתבות בעברית תמיד ידעה לאיית נכון את כל המילים. עכשיו צחקה.
"פיפי?" שאלה. "איך אתה יודע שזה פיפי? זה אתה?" צחקה שוב, אחזה בידו ומשכה אותו לכיוון דלת הכיתה, "יאללה, יוצאים לכדורגל. אתה בא?"
מאז כיתה א' אופק ידע שסתיו רואה לו הכול, ולא הבין מדוע אינה עושה מזה עניין.
אופק החל ללמוד בכיתה א', והלב של תמי נשרף בכל בוקר. מבחינתה נטשה אותו כל יום מחדש בשער בית הספר. אליהו ראה בכיתה א' הזדמנות, ורצה לאתחל את אופק מחדש. לקום בבוקר ולצאת איתו לאימון ריצה. אחר כך למתוח איתו שרירים ולדבר. אופק יגלה כמה הוא מסוגל. אולי אפילו יעשה משהו גדול עם החיים שלו, וכשיגיע לחטיבת הביניים יתנדב למשמר האזרחי. ימצא שם חברים גברים, שמתעסקים בהבדלים בין M16 ל־M4, ולא באימוג'ים. בינתיים אופק בהה באייפון החדש שלו. כל הזמן אופק בהה באייפון; בזמן ארוחה משפחתית, בעת שישבו ביחד בסלון וצפו בטלוויזיה, אפילו בזמן שאליהו ניסה לפתח איתו שיחה. "הדור הזה לא יודע להסתכל בעיניים ולדבר," אליהו רטן, ותחושת החמצה דפקה לו בבית החזה ברגעים רבים ובלתי נשלטים, בעת שנהג הביתה, כשחטף מנת פלאפל בנביאים, כשישב בסלון וצפה בטלוויזיה. "יש אומואים בכל מקום," אליהו הכריז מכורסת הטלוויזיה ערב אחד, והשליך את שלט הטלוויזיה לעבר שולחן הסלון. זה היה שולחן איקאה מתפרק. אליהו שנא שולחנות איקאה כמו ששנא אומואים. שניהם נראו לו המצאה זולה ומלאכותית. לבית של ההורים שלו שולחן כזה לא היה נכנס. אבל אליהו התחתן עם תמי.
תמי ואופק התבוננו באליהו מן המטבח, ואז הביטו זה בזו. "מדבר לטלוויזיה," אופק אמר לתמי, צחק, ומיהר להשיב את פניו אל מסך האייפון שבידיו.
בתחילת כיתה ז' אליהו לקח את אופק לבית זונות, מתנה לבר המצווה שלו. אפילו שהיה מהאבות הפחות מעורבים, אפילו שתמי דחקה אותו הצידה וחסמה את דרכו אל אופק, אליהו התעקש לצאת לבילוי משותף עם הבן שלו לכבוד בר המצווה שלו. כעת היו רק שניהם, ובמרחב הדחוס הזה שבין שני המושבים של הרכב, מעל מוט ההילוכים, השתררה מבוכה גדולה של שני גברים שהיו אב ובנו ולא כל כך ידעו איך לדבר זה עם זה.
אליהו התניע את הרכב, חגר ולחץ על הגז עד הסוף. אופק נכנס לוואטסאפ.
"עזוב ת'פלאפון, אתה הולך לחגוג קצת."
"לחגוג?" אופק שאל. "לאן נוסעים?"
"אין לך סבלנות, הא?" אליהו שאל את אופק בחיוך שמרח לו את הפנים לצדדים, ועלה על כביש בגין. הוא נסע לקצה השני של העיר, יצא ביציאה לכיוון גילה והגביר את המוזיקה. נכנס עם הרכב לדרך עפר שהובילה לחורשה של עצי אורן.
"מה, ארגנת על האש?" אופק שאל.
"עוד מעט תראה מה ארגנתי לך," אליהו אמר וקרץ לאופק, קריצה כזו שאדם מבוגר קורץ לאדם שצעיר ממנו. אבל מה שעבד בין אליהו לשוטרים הצעירים שחנך במשטרה, לא עבד עם אופק.
"שיעורים בהתנהגות" / שגיא כהן. 248 עמודים. כתר ספרים.