כשחברי להקת ג'נסיס נכנסו להקליט את האלבום "דיוק" בשנת 1980, הם קבעו שכל אחד משלושת החברים יכתוב שני שירים באלבום, ואת שאר השירים הם יכתבו ביחד. במהלך העבודה על התקליט, פיל קולינס כתב בין השאר את השיר In the Air Tonight - אך בהחלטה אסטרטגית נבונה, הוא בחר להשאיר את השיר לאלבום הסולו שלו שיצא במקביל. השיר הפך לסינגל הראשון של קולינס ולאחד הלהיטים הגדולים והמשפיעים ביותר של העשור. קולינס עצמו הסביר באוטוביוגרפיה שלו שג'נסיס "סבלה" באייטיז מקריירות הסולו של חבריה, שכן כל אחד מהם העדיף לשמור את החומרים הטובים באמת לעצמו.
המצב הזה יצר מציאות שבה השירים המהודקים והאישיים ביותר נשארו באינטימיות של אלבומי הסולו, בעוד החומר של ג'נסיס הפך לתוצר של פשרה קבוצתית או אלתור אולפני. הפער בין האלבומים של הלהקה בסבנטיז לאלו של האייטיז זועק לשמיים. הכישרונות עדיין היו שם, אבל התוצאה הייתה קטנה מסך חלקיה. לתופעה הזאת קוראים דיס-סינרגיה. אנחנו מכירים אותה היטב מעולמות הספורט, מקבוצות של כוכבי-על שלא מצליחים להתחבר לכדי נבחרת מנצחת.
"מועדון לילה" היא גרסת הטלוויזיה של הגלקטיקוס - או אם תעדיפו, ה"עגלקטיקוס". בדיוק כמו מכבי תל אביב בכדורגל, היא אוספת כישרונות-על, אבל בפועל משהו במכונה חורק. ובתפקיד ז'ארקו לאזטיץ' שמתעקש להכניס את כל הכישרון הזו לתוך תבנית נוקשה וצפויה: ארז טל.
דניאל חן הוא כרגע הסטנדאפיסט הכי חם בישראל; אבי נוסבאום הוא עדיין אחד השולפים המהירים במערב (ואחד הקומיקאים היותר אינטליגנטיים בישראל); רותם אבוהב המציאה ז'אנר משל עצמה - ואיכשהו היא אנדרייטד גם בתוכו; וקטורזה הוא פאקינג ישראל קטורזה. ועדיין, משהו בחיבור ביניהם יוצר שלם שקטן מסך חלקיו. מין קניבליזציה יצירתית.
זה בולט במיוחד אצל דניאל חן. חן הוא מקרה קלאסי של מי שהתחיל כתגלית המרעננת והפרועה של הפורמט. זה שגונב את ההצגה עם האנרגיה של סטנדאפיסט רחוב שנקלע לאולפן ממוזג - והפך עכשיו לפאנליסט מן המניין. הבעיה היא שהיום הוא כבר מרגיש יותר מדי בבית. הפער בין התזזיתיות חסרת הגבולות שלו על הבמות, זו שגורמת לך להרגיש שהוא עומד להתפרק בכל רגע, לבין הגישה הנינוחה וה"ערוץ שתיימית" שלו בפריים-טיים, זועק לעין.
חן כבר לא צריך להוכיח שהוא שייך לליגה של הגדולים, וזה בדיוק מה שמעקר את העוקץ שלו. הוא מנפק פאנצ'ים שעוברים מסך בקלות, אבל משאיר את הטירוף האמיתי שלו מחוץ לאולפן. מצד שני, אם זה המחיר של להפוך אותו מ"מוכר" בקרב יודעי חן ל"מפורסם" בכל סלון בישראל - זה כנראה מס שצריך לשלם.
גם לסבתות מגיע לצחוק
ובכל זאת, ברור למה קשת מתעקשת לחזור שוב ושוב לפורמט העבש הזה - פאנל של מצחיקנים שיושבים ומספרים בדיחות כתובות מראש כאילו הן מאולתרות - כי זה קל. זול. פשוט. לא מאיים. קשת קלאסי. קומדיה לסבתות. והאמת שזה בסדר. גם לסבתות מגיע לצחוק. כל השאר מוזמנים לזפזפ לנטפליקס או HBO MAX.
צפיתי בתכנית שלמה ולא צחקתי אפילו פעם אחת. חייכתי מול הנוסטלגיה של החיבור בין ארז טל ואורנה בנאי והוקרנג'תי קשות מהבדיחה החוזרת על "הג'חנון של שימי תבורי". הבנתם? כי הוא תימני, אז זה כמו ה... טוב, הבנתם. שיא הקרינג' הגיע כשקטורזה אמר שהג'חנון של שימי מגיע בלי ניילון כי יש לו מלא ילדים. בדיחה מדהימה כשזוכרים שלקטורזה עצמו יש שבעה מלאווחים משלו, שיהיו בריאים.
שעה ומשהו מול תכנית בידור בלי לצחוק פעם אחת זה לא נעים, אבל מה לעשות שלצחוק על צבע העור של דונלד טראמפ זה משהו שמיצינו באייטיז? באופן מדהים, הקטע המצחיק היחיד בתכנית לא הגיע מהפאנל, אלא מהאורחים: עומר שם טוב והאחים מיה ואיתי רגב.
אני צריך רגע לעכל את המילים שכתבתי כרגע. הדבר הכי מצחיק בתכנית ההומור היו אזרחים חפים מפשע שנחטפו באלימות למנהרות בעזה. זה בלתי נתפס, אבל זו המציאות שלנו. זה לא היה בכרטיס הבינגו שלי לשנת 2026. רק לפני רגע כל תמונה של החטופים גרמה לנו לבכות, עכשיו הם בטלוויזיה מריצים דאחקות - והם אשכרה מצחיקים. איזה כוח טבע מדהים זה הומור.
השיא היה כשעומר שם טוב נשאל על הרגע המבוים שבו נישק מחבל חמאס בטקס השחרור שלו מהשבי, והוא הסביר ש"היה שם רגע". לא מספיק שהאנשים שנחטפו לעזה הם היפים ונחמדים ביותר בישראל - מתברר שגם יש להם טיימינג קומי נדיר. לרגע קצר זו הייתה טלוויזיה מופלאה.
לראות את עומר מספר על הישראלי שהציע לו ג'וינט אחרי השחרור או את מיה רגב נקרעת מצחוק מהיציאות של דניאל חן - זו טלוויזיה סוריאליסטית. כמה בכינו, כמה חיכינו לנורמליות של לצחוק מבדיחות מטופשות בלי להרגיש רע. "מועדון לילה" היא אולי דיס-סינרגיה אמנותית, אבל היא מביאה נורמליות למסך. לפעמים זה לא מעט.