לאלבום הקצר של עוז זהבי, "תור זהבי", אי אפשר להתייחס כאל אלבום מוזיקה רגיל של אמן מהשורה. זה אלבום של שחקן, שגם החליט שהוא רוצה לשיר, אחרי שהתנסה במחזות זמר, תוכניות טלוויזיה ומופעי במה. אבל מה שטוב לתפקיד ברגר ב"שיער" בקאמרי, או לתפקיד הספגטי ב"זמר במסיכה" או לפסטיגל, לא תמיד מתאים כאמן שמקליט שירים מקוריים. למשל, הכתיבה והבחירות האמנותיות. ששת השירים ב"תור זהבי" מלאים בכזו כמות של קרינג' טקסטואלי, שמספיקה לשנה שלמה של אלבומים. למשל פסאודו-חיקוי של מנחם בגין נואם ("לוחמים, אחים, יהודים"), או השורה "אחי, עוז זהבי זה נכס צאן ברזל", או "אני יוצא מבור, משאיר מאחור, את כל המזדיינים שנולדו לפני דור".
אמנותית, זה אלבום רגאיי ודאב, מלבד שיר הנושא "תור זהבי" שהולך להיפ הופ ונשמע כמו אגו-טריפ ארוך של אהבה עצמית. כנראה זהבי (ואולי גם המפיק שעבד אתו, ארנון זיו), חשבו שרגאיי, או דאב, הוא סגנון פשוט, זורם, קליל, מתנגן, שכל אחד יכול לשיר, הנה תראה איזה יופי זה עובד לעומרי גליקמן והתקווה 6 ולמוקי, אבל למרבה הצער זהבי הוא לא ממש זמר, הוא שחקן שמגיש שירים, וזה ניכר לאורך כל האלבום. ועם זאת, אני בטוח שיהיו כאלה שהביצועים הקוליים שלו יגניבו אותם ויידלקו על הקטע.
יש כאן כמה קטעים של מחאה, למשל ב"להתקדם הלאה", שמדבר על אסון שבעה באוקטובר ונגד הפוליטיקה ("לא צריך שום ח"כים הם עושים לי שחור"), זהבי קורא לאחדות בעם (אלא מה) ומערבב גם אמונה בעולם שלמעלה ("עם משה ואללה"). השיר המשמעותי באלבום הוא האחרון, "קומי אורי", שמצליח לערבב את כל העולם של זהבי: אמונה, מחאה, אהבה עצמית וקרינג'. הוא נפתח עם קולות תפילה לכאורה מבר מצווה, ואז בית מישעיהו פרק ס' ("קומי אורי ובא אורך..."), ומיד אחרי זה זהבי יורה: "אם ככה תשיר בבר מצווה שלך, כל האורחים יברחו מבית הכנסת, יקנו בבית בברלין...", ואז חותך למחאה נגד המדינה: "לא כתוב תעשי מה שבזין שלך תתנהגי כמו שייח...", ואחרי שבשיר הקודם קרא לאחדות, כאן הוא דורש מהמדינה לבחור זהות, בין מערת המכפלה לבין בר הפיקוק בקרליבך (למרות שהפיקוק נמצא בכלל ברחוב מרמורק), ומעמיד זה מול זה: "להתאשכנז או להתמזרח?", ו"ציר פילדלפי או תינוק ג'ינג'י רך". הוא כמובן לא שוכח את "מחכים למשיח חושבים שזה טראמפ", ומקנח ב"בואו נראה לעולם מה זה אור לגויים", מאוד קוהרנטי ובכלל לא מבולבל.
כדי להשלים את התמונה, האלבום כולל את השיר "מילה של גבר", שדניאל סלומון כתב בזמנו לסדרה "עספור", בה כיכב זהבי, אך השיר לא התקבל לסדרה, כנראה בגלל שלא היה מספיק טוב. זהבי בוחר לשיר אותו כאן, שוב, בסגנון רגאיי, ומחרב אותו לחלוטין. יש פה גם שני שירי רגאי ודאב באנגלית, "simple and happy" ו-"simplify my life", שבהם זהבי נשמע, יחסית, יותר טוב מאשר בעברית. אולי זה צריך להיות הכיוון שלו, לנסות לכוון לחו"ל, גם כזמר וגם כדי-ג'יי, איזורים שבהם יהיה לו טבעי יותר להעביר מסרים אוניברסליים ופחות להתעסק במקומי ובהאדרה עצמית. ואולי כדאי שיציע שיתוף פעולה לערן זהבי, שפרש לאחרונה מכדורגל. ביחד הם יכולים להיות תור הזהבים.