"זר לא יבין זאת" - כך פתחה יונית לוי את מהדורת החדשות המרכזית, ובפעם הראשונה הרגשתי כאילו היא מדברת אלי. למה? כי אני מודה שבהתחלה באמת שקצת לא הבנתי.
ברשותכם אנסה להסביר מבלי לעורר בכם את החשק לרגום אותי באבנים: רן גואילי היה גיבור. סיפור לחימתו ונפילתו בבוקר 7 באוקטובר ראוי להילמד בכל מסגרת שמכשירה לוחמים לקרב. רחובות ומוסדות צריכים להיקרא על שמו - קל וחומר שמגיע לו כבוד ששמור לגיבור השב משדה הקרב.
יחד עם זאת, משהו בחגיגות שהחלו באולפני הטלוויזיה מעט לפני ארבע אחר הצהריים, עת פורסמה הידיעה לראשונה - וכל הדרך עד להסרת הסיכות מדש הבגד (צפיתי בלייב באור ב-13 ובטלי מורנו ב-11, אבל בטח היו עוד) נראה קצת מוגזם, אפילו מופרך.
יובהר שוב: לא חלילה בגלל שגואילי אינו ראוי לכבוד, אלא מפני שבסופו של דבר מדינת ישראל החזירה הביתה גופה, לא אדם חי.
חשיבות השבת חללים לקבר ישראל ברורה: היא מאפשרת למשפחה השכולה לסגור מעגל אחד - ולפתוח מעגל אחר שיאפשר גם חיים לצד השכול. ועדיין זהו יום עצוב, שמעלה בזיכרון את האסון הגדול ביותר שחווינו כמדינה. משהו בכל אותם טקסים, החל מזה שהתקיים במקום מציאת הגופה, דרך השיירה ועד לניתוחים הבלתי פוסקים של האירוע באולפנים - היה מוגזם, שלא לומר הזוי.
מרס טורקי
כך למשל, מי שלא ראה את כתב חדשות 13 יוסי אלי נדחק לשיירה (בתכנית "אזור בחירה" של רביב דרוקר, שהוגשה אמש על ידי ברוך קרא) - ומנסה לחלץ כמה מילים מהאב השכול ומהמפכ"ל, לא ראה רגע מביך מימיו - כל זאת כמובן מבלי לגרוע כהוא זה מהכבוד שלו ראוי רן גואילי הגיבור. מי שצפה בכל זאת, נחשף לפרדוקס: זה היה קלסתרונה של מדינה ששוועתה להקלה העבירה אותה על דעתה.
מאחר שלא יכולתי לשאת עוד את הפסטיבל החדשותי, פרשתי אל הדרבי התל אביבי (חבל על כל דקת צפייה במשחק נוראי, שמה שהיה חשוב בו באמת התנקז לארבע דקות בתוספת הזמן) ולמזלי שבתי ממנו בזמן כדי לצפות ב-13 בכתבה הכי מטרידה של הערב הזה (שלפי נתוני הרייטינג רובכם לא ראיתם), המסמך המדהים של חזי סימנטוב שבחן את השאלה (ולמרבה הצער גם מצא תשובה): האם טורקיה היא ה"איראן הבאה"?
אם יש לכם עשר דקות פנויות היום, עשו לעצמכם טובה והקדישו אותן לצפייה בכתבה המאלפת הזאת, שמראה איך אנו במו ידינו בונים את המפלצת הטורקית ומאפשרים לה להקיף בטבעת חנק את ישראל - האם יבוא יום ונבכה על כך כפי שקוננו פה על טיפוח חמאס במזוודות של כסף?