השנה הייתה 1892. התאריך היה ה-18 בדצמבר. בעצם, תלוי את מי שואלים. רוסיה הצארית נתקעה במין בועה כרונולוגית משל עצמה, ועם לוח השנה היוליאני המיושן. שם התאריך היה ה-6 בדצמבר. בתוך הבועה הזאת, נולדה בסנט פטרסבורג הקפואה בכורה כפולה של שתי יצירות מופת של פיוטר איליץ' צ'ייקובסקי. האופרה "יולנטה", והבלט "מפצח האגוזים".
כולם מכירים את "מפצח האגוזים". לא צריך להיות חובב של מוזיקה קלאסית, ובטח לא של מחול. במרוצת השנים זו הפכה להיות אחת מהפיסות המוזיקליות המפורסמות בעולם, בעוד האופרה שנולדה בדיוק באותו ערב נשארה אנונימית למדי. למעשה, במכתביו לאחיו מאותה תקופה, צ'ייקובסקי הודה שאת "מפצח האגוזים" הוא כתב כמעט בכפייה, בתחושה שמדובר ביצירה נחותה שנועדה לספק את הרעב של ההמונים.
ההיסטוריה ייבשה את הנסיכה יולנטה. לקח לה יותר מ-120 שנה להגיע לבמות המטרופוליטן בניו יורק, ולישראל היא מגיעה לראשונה בהפקה בימתית מלאה רק ב-2026. אולי בגלל זה, באופרה הישראלית הרגישו צורך לפצות על השנים בחושך עם פירוטכניקה שלקוחה מגלקסיה רחוקה-רחוקה.
הג'דיי שבפנים
הבמאית שירית לי וייס והמעצב אדם קלר החליטו להנחית את יולנטה על סט שנראה כמו הכוכב טטואין של "מלחמת הכוכבים". יש דיונות חול עצומות שמרצדות תחת התאורה של נדב ברנע, ויש לפידים שנראים כמו לייט-סייברס שנרכשו בחנות הצעצועים של דיסני. זה נראה נהדר עם "אפקט וואו" מיידי (שמחפה על הפתיחה האיטית, המכוונת, של האופרה) - וזה בעיקר אסקפיזם טהור.
הבמה המרשימה מציגה לנו בעצם את הדרך שבה יולנטה - עיוורת מלידה שלא מודעת לעיוורונה - רואה את העולם. העולם שלה בנוי מריחות ותחושות, אך כל השאר הוא חול. מרחב מבודד, בשחור לבן - כשבאחד מרגעי השיא של האופרה היא לא מצליחה להבדיל בין פרח אדום ללבן - ובוודאי שאינה יודעת מה הוא "אור". החושך הוא בילט אין בעולם שלה. העיניים שלה נבראו רק כדי לבכות.
יש נודניקים, והח"מ הוא בהחלט כזה, שיטענו שיש כאן פספוס. "יולנטה" היא אופרה על יציאה מחושך לאור. על אנשים שתקועים בארון. על סוד. זה סיפור על שלטון (המלך רנה) שבונה גן סגור וסטרילי כדי להסתיר את האמת. הביוגרפיה של צ'ייקובסקי, שנאלץ להסתיר את נטייתו המינית, משתלבת בצורה מושלמת עם העלילה הקסומה. בישראל של 2026, עם אנשים כמו בן גביר, סמוטריץ' ואבי מעוז בשלטון, "יולנטה" הייתה יכולה להיות המראה הכי מושחזת שהוצבה מולנו. הייתה ציפייה מאנשי האופרה הישראלית שהם ינעצו את הלייט-סייבר הזה עמוק בבטן של השמרנות הישראלית. הם עשו את זה בעבר. הפעם משום מה זה הרגיש רך מדי.
הקאסט השני נתן עבודה במאני טיים
מצד שני, אפשר להבין את גישת ה"מוזיאון", בעיקר כשמדובר בהפקת בכורה. לפעמים הקהל פשוט רוצה שעה וחצי של חסד אסתטי בתוך הג'ונגל שבחוץ. והמוזיקה? היא הייתה חזקה מכל ויכוח אידיאולוגי. פספסתי את הפרמיירה והגעתי להופעה של מה שמכונה לעיתים "הקאסט המשני" - והאמת, קיבלתי תצוגת תכלית וירטואוזית.
מתברר שלאופרה הישראלית יש העונה ספסל עמוק כמו של ריאל מדריד, גם אם הפעם הוא התבסס בעיקר על כוכבים נוצצים מחו"ל. בעוד שבשנים האחרונות המגמה הייתה להתבסס על כוחות מקומיים, נדמה שדווקא כאן - אולי בגלל השפה הרוסית והמורכבות של צ'ייקובסקי - העדיפו בבית האופרה ללכת על סולנים דוברי רוסית שהובאו במיוחד. אם לשאול מושג מהדרבי התל אביבי שנערך אמש בצד השני של העיר, שחקני הרכש האלה נתנו עבודה במאני טיים.
"יולנטה" היא אופרה שמתחילה אחרת מרוב האופרות, ונגמרת שונה כמעט מכולן. בניגוד לפתיחות הגרנדיוזיות של ורדי או פוצ'יני, כאן אין אוברטורה תזמורתית סוערת. צ'ייקובסקי בחר לפתוח עם אנסמבל של כלי נשיפה בלבד, שיוצר אווירה שברירית, כמעט הססנית, שמשקפת את הגישוש של יולנטה בעלטה.
רבים בקהל יאבדו סבלנות כבר עם ההתחלה המאופקת-מפוהקת שלה, והבמה המכוסה בחול לא עשתה חסד עם הדקות הראשונות הללו. אני יורנץ הארמנית ביצעה את קטעי הפתיחה בקול חלש יחסית - אולי בכוונה, כדי לשקף את הגעגוע העמום של מי שחיה בחשיכה - אך ככל שהערב התקדם, הקול שלה נפתח כמו מניפה והדואטים שלה עם הטנור הרוסי אלכסיי דולגוב (וודמון) הגיעו לשיאים מדהימים של רגש.
סווה ומיץ' הסרבי היה מלך רנה מצוין, עם בס עמוק ששידר בדיוק את הסמכותיות המגוננת והחונקת של השלטון, וסמיון אנטקוב - יליד סנט פטרסבורג (העיר שבה צ'ייקובסקי פעל ואף נקבר) - בתפקיד רוברט נתן פייט ווקאלי ראוי (פספסתי את ההזדמנות לראות את עודד רייך בתפקיד, מקווה שמחלקת השיער קיבלה בונוס). תחת שרביטו של מאסטרו דן אטינגר, התזמורת הפיקה סאונד רוסי עשיר וחם שהצליח להמיס אפילו את הקרירות של דיונות החול על הבמה.
אבל השינוי הדרמטי באמת הוא בסוף. בעולם האופרה, אנחנו רגילים לקתרזיס שמגיע דרך מוות טרגי, בגידה או שיגעון. "יולנטה" חותרת תחת המוסכמה הזו ומספקת סוף שכולו אור וריפוי - לא רק פיזי, אלא פסיכולוגי. זה לא "הפי אנדינג" הוליוודי זול, אלא ניצחון נדיר של האמת על השקר המגונן. בעוד שרוב הגיבורות האופראיות מוצאות את החופש שלהן רק בקבר, יולנטה מוצאת אותו דרך פקיחת עיניים.
צ'ייקובסקי העדיף את יולנטה כי הוא האמין בכוחה של האמת. קהיליית האופרה התחברה פחות. הסוף הטוב של היצירה, והצימוד עם "מפצח האגוזים" מיתגו את האופרה כאגדת ילדים. באורך של 90 דקות היא קצרה מדי מכדי להחזיק הפקה אחת, וארוכה מדי מכדי להיות חלק מערב כפול. היא נפלטה מהקאנון והפכה לאופרה למיטיבי לכת.
במאה ה-21 הרבה בתי אופרה גילו אותה מחדש, והעלו אותה בגרסאות מודרניות שמשלבות את האגדה הרומנטית עם המציאות שבה חי (ומת) צ'ייקובסקי. נראה שהאופרה הישראלית עדיין מעדיפה את האגדה. זה יפה, זה נשמע מדהים, אבל זה לא נותן פייט לחושך. בסוף האופרה יצאתי לצינה התל אביבית. לא בדיוק החורף של סנט פטרסבורג במאה ה-19, אבל התחושה היא שאנחנו בדיוק איפה שהמלך רנה רוצה שנהיה.