לא יודע אם מדפיסים עדיין מהדורות חדשות של מילון אבן שושן, אבל אם כן - כדאי לשים ליד המונח "מוסר כפול" תמונה קטנה של אולפן "הפטריוטים". לזכותם ייאמר: בכל פעם שנראה שחברי הפאנל קבעו רף חדש של צביעות, הם מצליחים להגביה אותו ולשבור את השיא של עצמם. אם זה לא היה דוחה כל כך, זה היה מרשים.
אמש הקרין ינון מגל לחברים בפאנל קטע לא נעים לצפייה. נשיא בית המשפט העליון יצחק עמית, ברגע של ניתוק אנושי, מהסה את טליק גווילי, אמו של הלוחם רן גווילי, שגופתו הוחזרה השבוע מהשבי בעזה. עמית לא זיהה את גווילי, שאל אותה "מי את גברתי?", וכשהתבררה לו זהותה הבהיר לה בקרירות בירוקרטית שהיא "לא אמורה להפריע". לא אחד מרגעיו היפים, ללא ספק. עירית לינור אבחנה את זה כיהירות, כהתייחסות למשפחות שכולות - כמו לכל עם ישראל - כ"לכלוך בעין".
אבל רגע, האמת חייבת להיאמר. חדי העין שמו לב שעל המסך צוין בקטע שהקטע הנ"ל צולם ביולי 2025. הבחירה לשלוף מהארכיון דווקא השבוע קטע מלפני חצי שנה, היא ציניות במיטבה. באותו דיון, טליק גווילי, אז עדיין לא הסמל הטראגי של החטוף האחרון, התפרצה לדבריו של אליעד שרגא. עמית, בשבתו כמנהל הדיון, ביקש שקט כדי לנהל את האולם. אפשר להתווכח על הסגנון הקר שלו, אבל אי אפשר לטעות לגבי הכוונה מאחורי הקרנת הקטע בלי שום קונטקסט. בפטריוטים שלפו את הקטע רק כדי להסית נגד שופט עליון ולרכב בציניות על האבל הלאומי והסימפטיה כלפי משפחת גווילי. מדובר בהונאה רגשית לכל דבר.
הפאנל ניצל את ההזדמנות כדי לעלוב בנשיא העליון (התואר שלו כמובן נשמט, והם מכנים אותו פשוט "השופט עמית") אבל הגדיל לעשות ידידיה מאיר, שבטון מתקרבן הזכיר כיצד הפכו אותו ואת חבריו לפאנל ל"ערלי לב" ול"לא לגיטימיים" רק מכיוון שהביעו דעות שונות בנושא החטופים. הלב היהודי של הפאנל דימם על המסך. כמה רגישות, כמה כבוד לשכול, כמה זעזוע ממי שלא יודע להכיל את הכאב של האחר.
חז"ל לימדו אותנו כלל ברזל: "קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים". אבל בפטריוטים, הכלל הזה כנראה נשמט בעריכה. כי רגע אחרי שכבו המצלמות, המנחה ינון מגל - אותו אחד שרק לפני רגע זעק את זעקת המשפחות - שלף את הסמארטפון והראה כמה הוא רגיש למשפחות חטופים אחרות.
זה התחיל עם ציוץ של דני אלגרט, אחיו של איציק אלגרט ז"ל - שנחטף בחיים, שרד את התופת חודשים ארוכים ונרצח בשבי כשעוד אפשר היה להציל אותו. אלגרט הודיע שלא יגיע ללוויה של רן גווילי במחאה על נוכחות ראש הממשלה, והסביר את ההפרדה שהוא עושה בין הטקס בנוכחות נתניהו לאבל האישי: "אגיע לנחם את טליק ואת איציק בשבעה - שם מקומי, שם ליבי, ושם אחריותי האנושית".
זו זכותו. זה הכאב של אדם שמאמין שאחיו הוקרב, ושדורש שההפקרות שהביאה למותו תיחקר בצורה בלתי תלויה. התגובה של מגל? ציוץ בבוז מצמרר: "או קי, אתה לא מגיע, ואז מה קורה?". רמת אמפתיה של סלקטור במועדון הברגהיין כשהוא רואה תייר עם טישירט צבעונית של "איי לאב ברלין".
אבל את המנה העיקרית קיבלה עינב צנגאוקר. האמא שריגשה מדינה שלמה במלחמה על בנה מתן, העזה למתוח ביקורת על נתניהו. ינון מגל כמובן לא יכול היה להתעלם, ובאחת בלילה הוא בחר לכנות אותה "קומפרסור". כמה עדינות, כמה יופי, איזה לב יהודי חם. "עשית מספיק נזק. לכי לישון, וצאי מחיינו", צייץ מגל. מתברר שבסטנדרטים של ערוץ 14, "ואהבת לרעך" תופס רק אם רעך מצביע נכון בקלפי. איך אמרה עירית לינור? "לכלוך בעין".
אלא שהאירוניה לא עצרה שם. היא המשיכה להתאבד בשידור חי במונולוג נוסף של ידידיה מאיר. הפעם, הדוד המודאג ניתח את מה שהוא מכנה "הקומץ". אותו מיעוט שיש לו "כוח בתקשורת", שממומן על ידי "כסף זר" ומנסה לשנות סדרי עולם במערכת המשפט. צריך מידה מרהיבה של עזות מצח (או נתק מוחלט מהמציאות) לשבת באולפן של ערוץ 14 ולבכות על "כסף זר". נכון, כל התקשורת בישראל מוחזקת על ידי בעלי הון, אבל רק הערוץ של מאיר הפך את המושג "מימון זר" למילה נרדפת לבגידה, בזמן שהוא עצמו מתקיים אך ורק בזכות כיסיו העמוקים של אוליגרך גאורגי. המפעל הזה, שנועד להנדס תודעה ולשרת מנהיג יחיד, הוא-הוא "הכוח בתקשורת" שמנסה לשנות את המשטר בישראל. על ראש הגנב בוערת הכיפה.
ידידיה מאיר דיבר על כך שמה שהחזיר את החטופים זה תפילות טהורות של עם ישראל כולו, ולזכותו הוא כלל בתוך התפילות האלה גם את האנשים שהגיעו לכיכר החטופים. לרגע הייתה שם כמעט קריאה לאחדות, אלא שאז הגיע ינון מגל ופוצץ את הבלון בסיכה חדה: "לא מאמין בזה יותר. אין עם ישראל כולו, יש בתוכו ערב רב", ואז ציטט מהמקורות כדי שלא נתבלבל: "גם ערב רב עלה איתם ממצרים".
הנה הפרדוקס במשפט אחד: הסו-קולד "פטריוטים" בוכים שהשמאל מפלג, ובאותה נשימה מכריזים שחצי מהעם הזה הוא בכלל דמונים. "ערב רב". לא יהודים ובטח שלא אחים. ידידיה מאיר טען שרק התפילות החזירו את החטופים, ושאותו "קומץ" רק הפריע. המציאות, מה לעשות, קצת פחות רוחנית. דונלד טראמפ, האיש שחתום על העסקה, לא דיבר על זעקת השמיים אלא על זעקת הרחוב - ההפגנות בכיכר החטופים. אותו "ערב רב" שיצא לרחובות הוא זה שהביא את התוצאה, בזמן שבאולפן ערוץ 14 עסקו בטינוף עליו.
הלל הזקן אמר: "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". נדמה שביקום של הפטריוטים, המשפט הזה עבר עריכה קלה לטובת עיקרון תעמולתי ידוע: "תאשים את הצד השני בדיוק במה שאתה אשם בו". תסית - ותצעק שהם מפלגים. תמומן על ידי אוליגרכים - ותצעק "כסף זר". וכמובן, אל תשכח לבקש לייקים בטוויטר בסוף. צביעות, מתברר, היא לא רק תכונה רעה בערוץ 14. היא שיטת עבודה.