נועם רותם - "אופק חדש"
נועם רותם (52) עשה את הונו הרוקיסטי מלהפוך מהסולן המגניב של קרח תשע, ששר בריט פופ על זהות מינית עמומה ומפורסמות שופעות בניינטיז, לגבר מתבגר ורגיש שמחפש חום אנושי, כותב על הסרטן של אשתו ומבטיח שהעזרה בדרך, גם כשהחיים קשוחים כמו ברזל ואבנים. האלבום החדש והשישי שלו, "אופק רחוק", הוא אלבום מבוסס בלדות פסנתר, שמדבר בעיקר על געגועים לאישה שממנה נפרד, כשבתוך העצב והכמיהה הוא מחפש את האור, את האופק החדש. רותם בחר כאן להיות מושפע ממומחי עצב, דיכאון ורומנטיקה כמו ניק קייב, לאונרד כהן ולו ריד. ביי ביי גיטרות רועשות, ציניות וחיוך ממזרי. בואו מנענעים וכלי קשת, כנות ורגשות חשופים. למרות שהקול של רותם מתקשה להביע רגשות ונשמע רוב הזמן חד-גוני, זה אלבום יפה, למי שמחפש לזרום עם הלב הכמהה של יוצרו ולהשתפך לתוך אגם ענקית שרובו בלדות שקטות, נעימות ונוגות. אלבום לשבורי לב, שהלב הפך אותם לשבורים.
"גיומר" הפותח מעלה את השאלה כמה קלישאות אפשר לדחוף לשיר אחד: אישה שעומדת על גשר בגשם ובוכה, כוכב שנופל, ירח ששובר את הלב. כאילו ביקשו מבינה מלאכותית לכתוב שיר געגועים חורפי. הפרפרים הירוקים שטובעים לה בעיניים והנהר הקר שזורם ביניהם, מצילים את המצב. השיר השני "הים שלך שם" ממשיך באותה המגמה הבלדית. "כל העולם חשוך, רק בחלון שלך יש אור / אני הרגשתי שוב משב אוויר טהור", ובשלב מסוים הוא שר דואט נאה עם עצמו בשורות "הים שלך שם, הים שלי כאן" ו"ואת בכל המקומות".
בשיר השלישי, עוד בלדה שקטה, מגיעה תובנה רוחנית פילוסופית: "אולי אני רק חלום שאלוהים חלמה, על כבשים חשמליות, שהיא ראתה באיזה סרט". מי זו האלוהים, ולמה אתה כבשה חשמלית בחלום שלה. אבל הליווי עמוק ויפה. שיר הנושא "אופק רחוק" הוא שיר אהבה וגעגוע מהיפים שרותם כתב, אבל גם כאן הוא מחבק קלישאות, הפעם מהטבע: שקיעה, שלכת, עונות מתחלפות, ציפורים נודדות, צבעים משתנים, עננים. "נתת לי מים שזיקקת מדמעות", הוא מתפייט, בשיר שעשוי לעבוד על א.נשים במנעד הרגישות המתאים. אחרי ארבע בלדות מגיע רוק אקוסטי ב"איפה היא עכשיו", שיר לא רע שבאמצעיתו קטע נגינה משותף מקסים של צ'לו ופסנתר, ההברקה של השיר, שיוצרת תמה מוזיקלית שהיתה צריכה ללוות אותו מתחילתו. אחד הרגעים היפים באלבום הזה, שמחפה על שיר בינוני.
רותם חוזר לבלדות עם "ברגע שנמשך כמו נצח", שכולל את שורת המחץ: "אני יודע שגם את מאמינה בבלתי מוסבר, שאהבה טובה היא חוף שאפשר להגיע אליו". אבל אי אפשר שלא להרהר בשאלה האם לא מתחיל בשלב מסוים להימאס לו מהבלדות האלה, שהן אומנם יפות, אבל נשמעות די דומות אחת לשנייה. כנראה שלא. כי הנה "נוסיאנ'ז", עוד בלדה שקטה, מעט קודרת ויפה, על מישהי שניגנה "נוסיינים", מהיצירות המפורסמות של המלחין הצרפתי אריק סאטי.
"זה ייגמר בדמעות" עשוי להיות השיר הבולט מהאלבום הזה. הקול של רותם חורג קצת מהשטאנץ הקבוע ומצליח לצאת מעצמו ועל רקע קול נשי שמלווה אותו, להביע כאב, עד כדי מעט חריכה, אבל לא מגיעה שבירה. היה יכול להיות מדהים לשמוע אותו נשבר ובוכה בשיר הזה, אבל זה לא קורה. לא נורא. הקהל כבר יבכה במקומו. מיד אחריו מגיע הלהיט של האלבום, "מת מאהבה", גיטרה אקוסטית עדינה, פסנתר מלטף וצ'לו רך עושים נפלאות ורותם שר בשיא הרומנטיקה "כבר איבדנו כל כך הרבה, את כל הטוב והיפה, אני שוב מתפלל, בואי אלי / אני מת, אני מת, אני מת מאהבה עליך". כל כך פשוט, וקלישאתי, אבל זה יעבוד, בגלל הכנות שלו, בגלל האפטר אפקט אחרי שנתיים של מלחמה. וכשנכנסים התופים, והפסנתר מתגלגל והקול של רותם, מוכפל, חוזר שוב ושוב על שורת הנושא של השיר, ברור שיש כאן בלדה מנצחת, ולא רק מתייפחת. יפה לו.
ב"סיכוי אחרון", ניחשתם נכון - בלדת פסנתר יפה עם ליווי כלי קשת, נסגר מעגל הצבעים, שהחל ב"גיומר" עם פרפרים ירוקים בעיניים, הפעם עם פרחים כחולים על השמלה, כשהיינו מאושרים כל כך. זה שיר סיכום של שורות תחתונות: "נדמה לי שנועדנו שוב ושוב להיכשל", "אי אפשר לחבק זיכרון" ו"אני תמיד חוזר, כי הלב לא מוותר על סיכוי אחרון". ועכשיו כבר ברור - זה אלבום לכל הגברים שחלמו על נשים שלעולם לא יצליחו להתממש איתן. לכל אחד יש רשימה של נשים בלתי מושגות, שהוא מדמיין איך זה היה לחיות איתן את חייו, בדלתות מסתובבות, בגלגולים אחרים. האלבום הזה הוא סך כל הכמיהות של הגברים לאותן הנשים. וכשמבינים את זה, החיוך הממזרי של נועם רותם שוב חוזר לבצבץ מבין העצב והפסנתרים. והחיוך הממזרי הזה הוא רוקנ'רול.
אור עמרמי ברוקמן - "חיים אחרי החושך"
באלבום הבכורה שלו, "חיים אחרי החושך", אור עמרמי ברוקמן משרטט את קווי המתאר של זמר טוב ויוצר מוכשר, שצריך לקבל את המקום שלו במיינסטרים המקומי, בתפר שבין רוק אמצע הדרך לפופ עשוי היטב. ברוקמן הוא הכותב והמלחין המרכזי באלבום, שחלק משיריו עוסקים בהיותו ילד שאומץ מאוקראינה לישראל, באמא שנטשה אותו ובחיים שהצליח לגבש מאז. כזמר ומלחין הוא מושפע מחנן בן ארי, שלפני כמה שנים אירח אותו בהופעות, ויש בו משהו מהרוך והאופטימיות שאפיינו בזמנו את שי גבסו, אבל הוא גם יודע מה הוא רוצה מעצמו ואיך להשיג את זה, כמו הראל סקעת. כבר בגיל שש עשרה הוא הגיע למקום השלישי ב"הכוכב הבא", שירים הוא יודע לכתוב ובאופי הוא, מה לעשות, קצת ג'ינג'י. כך שלמפיק המוזיקה גלעד שמואלי (רייכל, לידר, עמדי ועוד רבים), היה עם מה לעבוד.
הבום מגיע כבר בבית הראשון של השיר הראשון, שיר הנושא ובלדת הרוק "חיים אחרי החושך", עמרמי ברוקמן שר לאמא שנטשה אותו: "אנ'לא יודע מה עבר עליך, אבל השארת אותי חסר אונים, אבל תראי אני מצאתי בית, וגם תראי אפילו שני הורים / אם תספרי לי איך הכול קרה שם, אולי היית בסך הכול ילדה, שנכנסה למשהו בלי לדעת, מה המחיר של הבחירה שלה". ובהמשך, בפזמון ההולך ומתגבר, הוא מתאר את הכאב, את המחיר, והחיים החדשים והשיר השמח שהוא כותב כשכואב. בינגו. גם השיר השלישי "בלאגן", פופ-היפ הופ עם מעט ראפ, מתייחס לאותה אם נוטשת: "אבל הפצע רק מתחיל מזה שאמא עזבה אותי בגיל קטן ולא אמרה שלום, ואין קסמים שיעזרו מזה לברוח", ולשדים ולפצעים שנותרו אצלו מאותה נטישה, כשהוא מבקש מאבא (אחד משני אבות שיש לו), שינקה לו את המוח וקורא לעצמו "לא לפחד, לא לפחד". מיצוי מושלם של סיפור החיים המורכב שלו לתוך שירים שיכולים להגיע להמונים.
"שמש מעלייך" הוא בלדת אהבה מוארת, שמזכירה את אזורי "ויקיפדיה" של בן ארי וקצת עברי לידר. גם "כל יום מחדש" הוא בלדת אהבה, כשהפעם היא מצילה אותו מהשבירה ומהבריחה שמגיעות אחרי כל הרעש והלייקים. בפזמון, כשהוא שר "את מזכירה לי להרים את הראש", זה מהלך מלודי שמזכיר את "זה מה שנשאר, אני מדליק את האור" של ארצי.
"משהו יבוא" הוא בלדה שהולכת לכיוון הכוח, שמדברת על תקווה מול הכאב, הפצעים והדמעות. היא בנויה נכון ומעידה על היכולות הגבוהות של ברוקמן כמבצע. "אני מוכן" נשמע כמו עוד מאותו דבר, שוב פצעים, שוב שדים, שוב להסתכל בעיניים, שוב פחד, שוב אותו סגנון. זה בסדר שלאלבום יש קונספט, אבל לא כל השירים צריכים להישמע אותו דבר.
"מקום קטן" הוא בלדת פופ שהולכת ומתגברת עם מהלך מלודי מעניין, שמזכיר מחזות זמר. כשעמרמי שר בפזמון "בין הכוכבים אי שם" אי אפשר שלא להיזכר ב"אי שם, מעבר לקשת". מכל שירי האהבה שבאלבום, זה היפה והענוג ביותר. השיר החותם "בסוף הכל נגמר" נשמע כמו שיר שנועם חורב כתב ורמי קלינשטיין הלחין, ומדובר במחמאה. בלדת פופ יפה ומרגיעה שנוגעת בקיטש, אבל עמרמי ברוקמן מצליח לשמור על אותנטיות אישית בביצוע שלה.
"חיים אחרי החושך" מציג את אור עמרמי ברוקמן לעולם כאדם צעיר ורגיש, שעבר טלטלות קשות בגיל צעיר ויצא מהן מצולק אבל שפוי, מספיק בריא בנפשו כדי לכתוב עליהן שירים יפים, שיהפכו ליופי של אלבום בכורה. הוא זמר מספיק טוב ופרפורמר מספיק כריזמטי, כדי לכבוש את לבבות בקהל, בתקווה מספיק לבבות כדי שיוכל להמשיך גם לאלבום הבא. חוץ מזה שהוא ג'ינג'י, כמו דני סנדרסון וירמי קפלן, אלישע בנאי ורביב כנר, ואי אפשר להיות נגדם.