אם לנסות ולסכם את כל אותן מאה דקות (כולל הדיון באולפן) של "עובדה" מאמש בשתי מילים, הרי שאלה יהיו: "אני אידיוט". עכשיו, מי שלא רוצה להמשיך לקרוא מהגיגיו של אדם שזה עתה הכריז על עצמו ככסיל מוחלט, מוזמן לפרוש ולעבור להגיגים של אנשים רציניים יותר, למשל כאלה שיודעים בדיוק מה עומד לקרות באיראן (וכתוצאה מכך גם בישראל) בימים הקרובים.
מי שנשאר, אנא ייקח בחשבון שהוא משמש עתה חלק מקבוצת תמיכה לאידיוט. למה נשארתם בכל זאת? כי אולי גם אתם, כמוני, צופים במשדרי החדשות השונים, בהם אנשים נבונים (לפחות על פי מעמדם, תואריהם ותפקידיהם בעבר ובהווה) מנסים להסביר לנו דבר מה, אבל לא מצליחים אלא לחלץ מאיתנו מבט חלול בעיניים, גירוד בפדחת ואולי אף מלמול בסגנון "אה?" מול המסך.
מילא שזה קורה במשדרי החדשות, הן שם כבר הודו אפילו מפוצצי-האגו שבין הפרשנים כי מרחב ההחלטות היחיד הרלוונטי הוא זה שבין שתי אוזניו של דונלד טראמפ, מעין מערבולת חסרת אפיון שמשתרעת בין רקותיו של שמש העמים וקיסר האנושות, ירום הודו - שיכול או עלול לחרוץ גורלות של מיליונים על פי טעם הקפה שלגם בבוקר נתון.
ובכן, החל מאתמול הלך הרוח הזה, שמותיר את הצופה אידיוט בסלון ביתו שלו מחלחל גם לתכנית הדגל של המגזינאות האקטואלית, "עובדה".
בלילה בלי כוכב
חשבון המיילים הנצברים ברזומה של אילנה דיין הוא מהמכובדים בתולדות התקשורת הישראלית. לרשותה עומדת מערכת התחקירים המובילה בישראל, תלכיד מצוין של תחקירנים נלהבים עם מספרי סיפורים מחוננים (בלי שום ציניות) לכן אני בטוח לחלוטים שהאשם הוא בי, האידיוט, שגם אחרי יותר ממאה דקות מחיי שהוקדשו ל"עובדה" של אמש, לא הצלחתי להבין מה היא רצתה מחיי.
כלומר, אילנה דיין ניסתה לספר סיפור, אבל איזה סיפור בדיוק? אולי את סיפורו של אזרח איראני לשעבר שהפך לסוכן מוסד - וזכה לא רק לשם בדוי, סיפור כיסוי, טשטוש כל מאפיין חיצוני ואימונים מפרכים, אלא גם לזכות הגדולה של לשבת מול דיין ולגולל את עלילותיו (אחותו נעצרה בידי מנגנוני הביטחון על שהסירה את החיג'אב, הוכתה ואביו נאלץ לשלם כופר כדי לחלצה ממאסר - כך עד שנמלטה המשפחה מהמדינה).
כלומר, זאת אופציה אפשרית אחת למרכז הכובד של העלילה. אפשרות נוספת היא תיעוד של אנשי הצללים, חלקם בפנים גלויות ואחרים בפנים מוסתרות. אנשים שהקדישו שנים מחייהם למה שמכונה כאן "הזירה האיראנית" - ועתה הם מגוללים את סיפורן של תכניות מן העבר הרחוק ומבצעים מהעבר הקרוב. הנה לנו אופציה ב'.
יכול להיות שמרכז הכובד מונח בחיקו של ראש המוסד לשעבר, תמיר פרדו, שמגולל את סיפורה של תכנית נועזת שנגנזה בגלל שמישהו קיבל רגליים קרות. אני די משוכנע שזה נרמז, אולי אפילו כמעט-נאמר - כי אצל פרדו קשה לדעת. הוא אומר חצי משפט ואז עוצר ומחייך, עד שמתעוררת בך תשוקה לקנות ממנו אות אהו"י שיעזור לך לפצח את הרמז.
איך הצליח לפקד על ארגון ביון רב סוכנים בהלך רוח שכזה? לאלוהי הריגול פתרונים, אני האזנתי לו ברוב קשב, עד שהגעתי למסקנה הבלתי נמנעת שאני אידיוט.
כמה יוסי
מכל מקום, גם פרדו הוא רק עוד אפשרות הגיונית אחת למי שהגן על סודה של "עובדה" אמש. כי החשוד הבא הוא יוסי כהן, גם הוא אקס של הארגון המדובר. כהן הוא דמות שאי אפשר להמציא: הוא מצליח לומר דבר והיפוכו בפחות משתי מילים. מרוצה מעצמו כחתול הרוחץ בלשונו ומצפה מכל שומעיו (ובעיקר מצופיו) להעריץ אותו על שום היותו, ובכן, יוסי כהן, אדם מושלם שהסכים לחלוק עמנו לא רק את תובנותיו אלא אף את שתיקותיו.
מעל כהן מרחפת (בעקבות תחקיר קודם) עננה של אי-אמינות - לא רק באשר לכנות תשובותיו ומידת הקשר שלהן לרצונו להנהיג את מדינת ישראל (אף שלדבריו אין לו שאיפות פוליטיות. כלומר היו לו אולי, עד שהסקרים כיבו אותן), אלא גם למשל באשר ליכולתו לשמור סוד.
באותו תחקיר נוכחנו לדעת (לכאורה כמובן) איך פטפט קצת יותר מדי בניסיון להרשים דיילת נאה. אם כך הוא הדבר, הרי שאילנה דיין יכולה לחוש מוחמאת: התחושה היא שאם תמצמץ פעמיים בעיניה ותגיד בקול ענוג - "נו יוסי, באמת..." - יגלה לה כהן את כל צפונות ליבו - ובתנאי שתספק לו את המבט המעריץ שהוא נראה כמכור אליו.
אם פרדו מתחיל משפט ולא מסיים, כהן אומר משהו, עוצר, נראה כחוכך בדעתו שמא הוא מסגיר סוד מדינה - ואז ממשיך וחולק עם דיין והצופים הרבה יותר משהתכוון. אפשר שזו טקטיקה של מי שגייס סוכנים במשך שנים. מעין שפת גוף ורטוריקה של מי שמבקש לגרום לך להתאהב בו. רק שמשהו מבפנים בוגד בכהן. כשהוא מספר איך החליט ל"כפתר" את המבצע נגד המתקן בפורדו, די לשמוע את המנגינה כדי להאמין למילים של תמיר פרדו, קודמו בתפקיד, לפיהן אין מבצעים שניתן "לכפתר".
רק ביבי
מכל מקום, גם שם לא נמצא מרכז הכובד של עובדה מאמש, אז איפה כן? פתחתי בהודאה שאני מטומטם גמור - והנה עוד חיזוק לטענות התביעה: בשלב מסוים, נשבע לכם ביקר לי, התחלתי לחשוד שמא אילנה דיין משדרת לא רק בהסכמת מערכת הביטחון (כפי שהעידה במהלך השידור) אלא אף בשליחותה.
כלומר, לא רק בפן התודעתי של הלוחמה הפסיכולוגית (להראות לכל אזרח איראני שמשפחתו הושפלה על ידי נציגי השלטון שזרועות המוסד פתוחות לרווחה לעומתו), להוכיח לתושבי איראן עד מה גדול ועצום הוא המוסד (אם לשפוט על פי דברי בבק יצחקי באולפן, המטרה הזאת כבר הושגה) או אולי להוכיח לאזרחי ישראל שיש מי ששומר עליהם.
הל"פ הזאת ברורה לי לגמרי, אלא שחשדתי שדיין עושה זאת אפילו בשפת סתרים כלשהי, שנועדה להעביר איזה מסר סודי לאנשים שלנו בטהרן - נניח צילום אקראי של רחוב בבירת איראן שנועד להראות לסוכן המקומי היכן בדיוק עליו להניח את הפצצה או משהו דומה.
בעודי סופר רמזורים מצילומי הרחוב בטהרן כדי להוכיח לעצמי שאיני רובוט או סתם הוזה, צצה לה גם עוד משמעות נסתרת: שמא כוונתה של דיין הייתה להוכיח שנתניהו היה פזיז שצאתו למבצע "עם כלביא" מבלי שהיה לו פתרון לתקיפה בפורדו?
אם כך הוא, הרי שאני מוכן להאציל קצת מטמטומי כי רב לאילנה דיין עצמה, שבאה אולי לגדף ויצא לה שיר הלל לנתניהו, כאתונו של בלעם (במדבר, פרק כ"ב, פסוק כ"ג) היה נדמה שמישהו מדבר מפיה כאשר נאלצה להודות (בפני עצמה ובפני הצופים) שנתניהו הצליח בתבונה לתמרן את טראמפ להפציץ בפורדו.
מסתרי הדלת הכחולה
אז אילנה דיין ניסתה בכל כוחה ובכל האמצעים העומדים לרשותה לספר לי אמש סיפור - סיפור שזגזג בין האישי (מסוכן המוסד האיראני ועד לראשי הארגון לשעבר) ללאומי: צה"ל, אמ"ן המוסד ועד לראש הממשלה.
רק שחוץ מאתנחתא חצי-קומית בתיאור של הוויכוח בין ראש המוסד הנוכחי (ברנע) לרמטכ"ל ולשר הביטחון הקודם (הלוי, גלנט), ויכוח שאילנה דיין מצליחה להעצים בטון הסרקסטי שבו היא קוראת את הדברים, אין לי אלא לסכם כמעט שעתיים מחיי בכך שאני אידיוט: מאה דקות הקדשתי ל"עובדה" אמש - ולא הבנתי מה רוצים ממני כל אותם אנשים נבונים בטלוויזיה שלי.
ורק למקרה שההזיה שלי נכונה - והמשדר אמש נועד להעביר איזה מסר מקודד לסוכני המוסד על אדמת איראן, הנה שני הריאל שלי למאמץ המלחמתי: הדלת הכחולה משמאל, בפריים השלישי מהשוק בטהרן, מוליכה לבונקר שבו מסתתר חמינאי.