דרמה על המסך: הוופל הבלגי נשרף - ומילא שהשחים עד לגוון לא נעים, אפילו את הפיתה החרוכה שהפך להיות אי אפשר לחלץ ממתקן הצלייה. עוד זה מדבר וזה בא: גם הגלידה, אללי, לא מתגבשת למרקם הנכון והחלק - מישהו רץ להכין עוד, להציל מקו השער.
הנה חברי הצוות עושים ככל שביכולתם כדי להשיב את אשר אבד, כאילו היו אחרוני המלחים על הטיטאניק, אבל דווקא אז הקפטן נוטש, קופץ אל סירת ההצלה האחרונה שנותרה, מנופף לשלום לפקודיו.
"בפעם הראשונה בתולדות 'משחקי השף' שדבר כזה קורה", הכריזו הקדימונים - ובראש חלף לרגע הרהור שהנה הטלוויזיה שלנו אכן ממלאת את ייעודה: לא עוד דרמות על מלחמות וחללים, על טילים וחטופים - אלא דרמה במטבח, כזאת שבאה על פתרונה (או שלא) כחלוף שעה קלה ושולחת את הצופה אל שנת הלילה שלו טיפש ורגוע יותר.
ודווקא אז, כשנזפתי בעצמי ששוב הלכתי שולל אחר הבטחות הקדימונים, נגלתה לעיני השאלה הפילוסופית המייסרת: להיות או לא להיות, מושיק רוט? כלומר, מה נעלה יותר - לשאת חיצי מנה שהתרסקה, להוציא את מה שיש, את מה שניתן עוד להגיש, אפילו מתוך ידיעה שתאכזב את הסועדים?
או אולי לעשות כמעשה רוט - להכריז שאתה אחראי, אתה נכשלת, אתה פורש ("אני מצטער שאכזבתי אתכם", יאמר על סף דמעות לחברי הצוות ההמומים שהותיר מובסים מאחור) - והעיקר שלא תהיה מזוהה עם מנה בינונית, שלא לומר כושלת?
כי הרי בין שני הקטבים הללו מתנהלים חיינו במקום הזה: מצד אחד, הצורך (והיכולת מעוררת הקנאה) להיות מזוהה רק עם הצלחות - ממנה מבריקה במטבח ועד לחטופה שחולצה במבצע נועז מעזה. לבין מה שכינינו בצבא "לעשות מעלים" בבחינת - זה מה שיש ועם זה ננצח (או שלא). כלומר - תרבות הסמוך, ה"יהיה בסדר".
ספק אם שף מושיק יאהב את ההשוואה, אבל הוא עשה בדיוק כמעשה נתניהו: הלם, בריחה מאחריות, חזרה מגומגמת למטבח (ייאמר לזכותו שהוא לפחות התנצל בפני חברי הצוות שלו) - ואז, ממרחק הזמן והמקום, מתן גרסה משופצת לאירועים.
אם המשל לא היה ברור מספיק, לוהקו לתפקידי משנה בדרמה - שמבלי שנתכוונה לכך, הפכה למעין סאטירה פוליטית - גם השפים אסף גרניט ויוסי שטרית, שהציעו עזרה לקבוצה האפורה, ברגע שבו השף-קפטן שלהם לקה בהלם - והרי מהם אם לא "אחים לנשק"?
איך אני יכול למתוח קו ברור כל כך בין השף המהולל לראש הממשלה השנוי במחלוקת? פשוט מאוד:
במרחק של חודשים מתאריך הצילומים המקורי, אבל בסמיכות של דקות למועד השידור, התארח רוט ב"הצינור" של גיא לרר ומסר גרסה שבמקרה פלילי היינו קוראים לה "בעצת עורכי דינו".
מה אמר שם, בדיון בוועדת החקירה-מטעם? שהוא שלם לגמרי עם ההחלטה, שדברים כאלה קורים לכל שף ובכל מסעדה ועוד המון דברים שאפשר בהחלט שהם נכונים, רק שבקדימונים לתכנית נרמז שדבר כזה עוד לא קרה לו בחיים.
כך אירע שעליתי על יצועי מבולבל (ורעב!) לא מבין איך קרה הדבר שצפייה בריאליטי בישול גרמה לי להרהר הרהורים כבדים שכאלה - וגם על עומק השריטה (שלי-שלנו): במדינה הזאת אי אפשר להימלט משאלות קיומיות, כל ופל בלגי שנשרף הוא טריגר, כל דילמה בשקל הופכת לשאלת מיליון דולר: להיות או לא להיות מושיק רוט.