צפיתי בכל הכתבות על דני אבדיה בטלוויזיה. רק ערוץ אחד הבין את גודל האירוע

ב-28 ביולי 2020, דני אבדיה יצא מביתו, נכנס לרכב ועשה את הדרך להיכל הספורט ביד אליהו. בעוד כמה שעות הוא יזכה באליפות השלישית שלו ברציפות עם מכבי תל אביב, והוא רק בן 19. בזמן הנסיעה החלו לזלוג דמעות מעיניו. הוא הבין שזו הפעם האחרונה שהוא עושה את הדרך הזאת. המשחק עצמו נערך מול יציעים ריקים בגלל מגפת הקורונה, אבל החגיגה בסיומה על הפרקט הייתה אמיתית. דני נבחר לשחקן המצטיין של הליגה הישראלית, מכבי זכתה באליפות, והאוהדים הגיעו לחגוג איתו בסיום דרך קיר זכוכית שקוף. למרות שהוא לא יכול היה לגעת בהם, הוא עטף וחיבק את כל האוהדים באהבה - והם נפרדו ממנו באהבה גדולה.

הייתי שם על הפרקט יחד עם דני. הייתי ביד אליהו, כאוהד וכעיתונאי עשרות פעמים בחגיגות של מכבי תל אביב - אבל הפעם הזאת הייתה שונה - לא רק בגלל שהכריחו אותנו ללבוש מסכות על הפנים. למחרת המשחק כתבתי כאן באתר כי נערכו שני אירועים ביד אליהו באותו ערב. הראשון היה טקס הכתרתה של מכבי ת"א לאלופה; השני - והחשוב יותר - היה טקס הפרידה מדני אבדיה.

"מעבר לפוטנציאל הכמעט אינסופי שלו, אבדיה הוא דמות מרתקת ומורכבת שנדיר למצוא במחוזותינו", כתבתי אז, "ההייפ סביבו נבנה עוד כשהיה נער, ובמקום לקרוס תחת כובד הכתרים שקשרו לו, הוא דילג בקלילות מתוך ים הסופרלטיבים ונחת בדיוק במקום שהוא רצה. על הפרקט הוא לוחם עם קילר אינסטינקט נדיר, כזה שהסקאוטים ב-NBA זיהו עוד לפני שהתחיל להתגלח, והוא עשה את כל זה דרך מועדון הספורט הכי לחוץ והיסטרי בעולם, כזה שלא נוהג לטפח כישרונות צעירים. אבדיה בכלל לא השאיר להם ברירה".

מי שנבחר לשחקן המצטיין באותו משחק היה אמארה סטודמאייר, שהעניק באותה עונה לאבדיה מניסיונו ב-14 עונות ב-NBA, מרביתן ככוכב על. בסוף המשחק הוא נשאל על הפוטנציאל של דני, והוא ענה בלי להתבלבל בכלל שאם הוא יגיע לקבוצה הנכונה, יש לו את הפוטנציאל להיות שחקן אולסטאר. אתמול הנבואה של אמארה (יהושפט בשבילכם) התגשמה.

כאן יכולתי לעבור לציניות ולכתוב בהומור שסטודמאייר, אזרח ישראלי כשר, נבחר שש פעמים למשחק האולסטאר ולכן טכנית אפשר לטעון שבדיעבד הוא הישראלי הראשון שהשתתף במשחק הראווה המשמים הזה. אלא שאפילו ציניקן כמוני לא יכול היה שלא להתרגש ביממה האחרונה עם החגיגה הפרובנציאלית הנדירה סביב בחירתו של הילד שנולד בקיבוץ בית זרע והפך רשמית לאחד מ-24 כוכבי הכדורסל הגדולים בעולם. כאילו יש לנו יותר מדי סיבות לשמוח.

לא פחות מ-20 אייטמים על אבדיה עלו ביממה האחרונה באתר וואלה. המאמר הזה הוא ה-21. לא היה כדבר הזה. לצורך השוואה, אחרי הזכייה של ארטיום דולגופיאט במדליית זהב באולמפיאדת טוקיו, עלו באתר 8 אייטמים. כשהמשיך וזכה במדליית כסף במשחקים בפריז 2024 - פורסמו עליו 7 אייטמים, אם סופרים את האייטם החדשותי על כך שהאתלט הפיליפיני שהקדים אותו בקרב על הזהב יזכה באספקת ראמן לכל החיים. במילים אחרות: שתי מדליות היסטוריות שוות פחות ממשחק ראווה אחד.

ההשוואה לאלוף אולימפי לא מקרית. יש מעט מאוד תארים שספורטאים מקבלים שהופכים למין תואר כבוד אישי. כמו ד"ר, עו"ד או סר בבריטניה. גם בעוד חמישים שנה כשיכתבו על לינוי אשרם, יקפידו להצמיד את המילה "האלופה האולימפית" לפני שמה. בספורט קבוצתי זה פחות נפוץ. רגב פנאן זכה עם מכבי תל אביב בגביע היורוליג, אבל אף אחד לא יוסיף לשם שלו את התואר "אלוף אירופה", בדיוק כמו שאושיי בריסט שמשחק במכבי תל אביב הנוכחית לא מכונה "אלוף NBA", למרות שזכה בטבעת אליפות עם הסלטיקס.

השתתפות באולסטאר, להבדיל, היא תואר לתמיד. מכאן ועד הנצח, התואר "אולסטאר" יוצמד לשמו של דני אבדיה. המשחק עצמו אמנם משעמם (והליגה עושה הכל כדי להפוך אותו לעוד יותר בלתי נסבל לצפייה מדי שנה) אבל עצם הבחירה היא הסיפור האמיתי.

זאת הסיבה שאתמול ישבתי וצפיתי בכל מהדורות החדשות כדי לראות איך בחרו לסקר בהן את האירוע הנדיר הזה. בערוץ 14, שהתגאו בסלוגן "אנחנו של ישראל", הגיבו באיפוק יחסית. כתבה קצרה אחת בסיום המהדורה, רגע לפני אייטם על ספר תורה שנתרם לבית חולים הדסה, חגגה את ההישג הישראלי המדהים. הכתבה עצמה הייתה מקצועית והגונה, אבל במפתיע - חסרת כל רגש פטריוטי. הכתבה בערוץ 12 הייתה כמעט זהה, גם במיקום בתוך הליינאפ - רק עם יונית לוי במקום מגי טביבי. תזכורת לכמה שני הערוצים האלה דומים בהרבה ממה שנהוג לחשוב.

להבדיל, בערוץ 11 ו-13 בחרו לתת לדני אבדיה מקום מכובד יותר. בערך חצי שעה לתוך כל אחת מהמהדורות עלתה כתבה ארוכה שסיקרה את הדרך של הישראלי אל משחק האולסטאר. בכאן 11 התיישב באולפן שרון דוידוביץ' כדי להגג עם טלי מורנו על ההישג הנדיר. יכול להיות שכל אחד אחר היה הופך את זה לשיח חד-ממדי על הישגים ספורטיביים, אבל דוידוביץ' - אנציקלופדיית ספורט מהלכת - בהחלט הצליח להעביר במילים את ההישג מרגש, ובעיקר הצליח להעביר לצופים למה זה אירוע כל כך גדול.

ערוץ 13 התעלה על כל המתחרים כשהציג כתבה של אופק צח על עצם הבחירה באבדיה לאולסטאר, כמו בשאר המהדורות - אך עליה התווסף מונולוג באולפן של אודי סגל שסקר את המספרים הסטטיסטיים של אבדיה בעונה הזאת, ואז הגיע במפתיע כתבת מגזין של טל שורר, שסקר את דרכו של אבדיה מימיו כילד בהרצליה, דרך מכבי תל אביב, ועד הפריצה הגדולה בפורטלנד. זו בדיוק הכתבה המשלימה שהאזרח הישראלי הממוצע שאינו מתמצא בספורט היה צריך כדי להבין איזו תופעה מטורפת נולדה לפני 25 שנים ליד הכנרת, וכמה העתיד שלו, טפו טפו, עדיין גדול.

מי שקרא עד פה וציפה לשמוע איזו ביקורת על הפרובנציאליות של לחגוג הישגים אישיים של אדם בודד שעבד קשה כל חייו עשוי להתאכזב. הסיפור של דני אבדיה הוא סיפור הצלחה ישראלי כל כך מרגש שמותר - ואפילו כדאי - שאזרחי מדינה ידעו לחגוג. אבדיה עצמו הודה אחרי הבחירה להורים שלו, וגם לעם ישראל שתמך בו. ספק אם היה מקבל כזאת כמות הצבעות פסיכית (מעל 2 מיליון) אם היה מגיע ממדינה שפחות מחבקת את בניה מעבר לים.

בערך בשעה תשע בערב, באיחור אלגנטי של 20 שעות, נזכר בנימין נתניהו לברך את אבדיה בטוויטר שלו. באנגלית. הציוץ הגיע לחשיפה של 7 מיליון יוזרים במהלך הלילה, והפגיש בין הישראלי הכי נערץ בעולם - זה שגורם לנו להרגיש גאווה בישראליות שלנו - לבין נאשם בפלילים שלא יכול לטוס לרוב המדינות באירופה מכיוון שיש נגדו צו מעצר. הציוץ שותף על ידי שונאי ישראל שמיהרו לאחל דברים נוראיים לכדורסלן מקצועני. זו לא השעה הכי קלה בעולם להיות ישראלי, בלשון המעטה, והתגובות לציוץ רק המחישו כמה גדול ההישג של דני.

סליחה, באמת ניסיתי להשאיר את הציניות מחוץ לאירוע המרגש הזה, אבל חייבים להודות שזה לכל הפחות מעניין: האם בערוץ 14 היו דוחפים את דני לסוף המהדורה גם אם הברכה של ביבי הייתה מגיעה כמה שעות קודם? או שמא היינו מקבלים פריצה בשידור חי עם צילום מסך מרגש של עמוד הטוויטר של המנהיג העליון?