אם יש מילה שעושה למוזיקאי אלי לוזון פריחה, הרי שזו המילה "להיט". "אני מסרב לקרוא לשירים שלי להיטים כי להיט זה מוצר מדף", הוא אומר בריאיון ל"ועדת תרבות". "אני קורא לשירים שלי המנונים. 'איזו מדינה', 'לגעת באושר', 'גשם', 'פרי גנך', כל השירים האלו ישמעו גם עוד 100 שנה. אני לא רץ אחרי להיטים כי זה לא אני. יכול לבוא אליי מוזיקאי שכתב שירים שהפכו את המדינה ואני מסביר לו שזה לא מדבר אליי. הוא עונה לי 'אלי, זה מה שהולך היום', אבל דברים שלא יוצאים לי מתוך הבטן, שיכולים לגרום לי לכאב בטן, ואני לא רוצה, אני לא מקליט.
"אני מאוד נאמן לשורשים שלי מבחינה מוזיקלית. לפני כחודש הקלטתי מחרוזת אוסף שירים שלי משנות ה-80, שירים בסגנון טורקי, תראה איך זה חוזר היום, מלך הקסטות, ליאת בנאי, הכול חוזר".
נכון. זה מרגש אותך?
"בוודאי שזה מרגש אותי, כי אני באמת חושב שמבחינה מוזיקלית איבדנו את זה בעשרים השנה האחרונות. אני יכול למנות אולי איזה שניים-שלושה שירים שדיברו אליי. זה הגיע למצב שכבר אין ערך למוזיקה. יש המון זמרים, כל ילד תופס מיקרופון אבל הוא לא זמר. זמרים יש הרבה, אמנים מעט מאוד. פעם היית שומע שיר כמו 'הקולות של פיראוס' או 'בדד' ושומע שיר עם משקל. הייתה התייחסות לכל מילה, לכל תו, לכל סלסול, לכל צליל. היום כולם שרים אותו דבר".
להאזנה לריאיון עם אלי לוזון בספוטיפיי
האזינו לריאיון המלא עם אלי לוזון:
כשאתה מדבר על כך שעשרים שנה המוזיקה נשמעת אותו דבר, למה אתה מתכוון בעיקר? לטקסטים? למוזיקה?
"העיבודים מאוד זהים, המעברים זהים לגמרי. אלו לא דברים שאני שר. הלחנים הפסיקו לרגש אותי כי הכול נשמע אותו דבר. כל השירים נשמעים כמו אותו שיר. מה שכן, עומר אדם שינה קצת את המצב, ייאמר לזכותו. אני מאוד אוהב אותו והוא הלך על משהו אחר לגמרי".
גם רמת הטקסטים מפריעה לך?
"בוודאי. הכול. אני יותר סלקטיבי, יותר מוזיקאי. אני אוהב דברים מורכבים. איך אפשר להשוות את 'חומות חימר' של מרגלית צנעני או את 'גשם' או 'פרי גנך' לאיזשהו מסטיק שנלעס היום ועושה מהפכות? אתה רואה מישהו בטיקטוק מספר שתיים-שלוש בדיחות ואחרי שבוע הוא ממלא את היכל מנורה. זה נהיה מטורף".
אלי לוזון, שחגג זה עתה את יום הולדתו ה-60, נמצא על הבמות כבר 47 שנה. כן, כן, כבר בגיל 13 הוא התחיל להופיע בחתונות ובאירועים פרטיים. הוא פרץ לתודעה באמצע שנות השמונים עם "איזו מדינה" - שיר מחאה שכתב יחד עם יוני רועה ושהפך להמנון דורי. בשנת 1997 הוציא חידוש לשיר "גשם" של להקת בנזין שהוקלט עבור פסקול הסרט "עפולה אקספרס" והפך לאחד הקאברים הכי גדולים שיצאו בישראל אי פעם. הוא אמנם מופיע בעיקר באירועים פרטיים, אך לרגל 40 שנות קריירה הוא החליט לעלות על בימת היכל התרבות בתל אביב ולחגוג את ציון הדרך המרגש. המופע ייערך ב-1 במרץ ויתארחו בו שימי תבורי, ליהי טולדנו וניסים סרוסי.
"החלטנו להרים מופע אחרי ששנים לא עשיתי מופע גדול. אארח שני אמנים שגדלתי עליהם - ניסים סרוסי ושימי תבורי - וגם את ליהי טולדנו. יהיו הפתעות, המון נגנים, עיבודים חדשים ומרעננים. אתן לאנשים את כל הנוסטלגיה שהם גדלו עליה"
אתה מצליח לעכל את המספר הזה? 40 שנות קריירה?
"תשמע, אני מסתכל על הבת שלי. היא כבר בת 25. אז אני אומר 'אם היא בת 25, אני יכול לעכל את המספר הזה'. אני מאוד שמח שהשירים שלי מככבים בטברנות ובמועדוני הקריוקי כאילו אתמול הם נולדו".
אלי לוזון
השיר שפרסם אותך היה "איזו מדינה" בשנת 1986. דמיינת הצלחה כזו?
"לא. בגיל 17 הופעתי בכל מיני מועדוני לילה, ובין השאר הופעתי גם במועדון של אחיו של יוני רועה. משם יוני ואני התחברנו. אחרי כמה חודשים הגיע בעל מועדון בבריסל וחיפש זמר שיופיע אצלו חודשיים מול הקהילה היהודית. הוא רצה שאני אגיע להופיע שם, אבל הייתי בן 17, בחיים לא טסתי, בחיים לא יצאתי מנתניה. הצעתי ליוני להתלוות אליי, הוא הסכים, ושם כתבנו שירים. הבאנו לבן מוש את השירים, הוא אהב אבל אמר ''איזו מדינה' זה שיר מצוין אבל המילים לא טובות. יקטלו אותך, יפילו אותך'. אמרתי לו 'אני לא מפורסם, לאן יש לי ליפול?'. בקיצור יוני ואני התעקשנו לא לוותר על הטקסט, למרות שהביאו איזה כותב שירכך קצת את הטקסט. הקלטנו את 'איזו מדינה', הוא יצא לרדיו ותוך יומיים לא יכולתי להסתובב ברחוב. לא יכולתי לרדת לקנות סיגריות".
מאז החיים שלך השתנו.
"כן, בגיל 19".
אני אצטט מהשיר: 'יש לנו שרים, רק כיסא רוצים. לא עושים דבר ורק מבטיחים. איפה השוויון, איפה החזון, איפה המוסר, איזה ביזיון'. אלי, סליחה, אבל זה נשמע כאילו כתבת את השיר הזה שלשום.
"נכון, השיר הזה לצערי רלוונטי ואני מקווה שלא יהיה רלוונטי יותר. לפני 40 שנה היה הרבה יותר טוב מאשר היום וגם אז התלוננו. הבירוקרטיה הרי לא פוסחת על אף אחד".
אבל הביקורת ב'איזו מדינה' היא לא רק על הבירוקרטיה. היא על הפוליטיקה, על החברה, על הפערים, על השחיתות והסיאוב, על המרחק בין הציבור לבין מנהיגיו. הדבר הזה מאוד מורגש, בטח אחרי 7 באוקטובר. על מי אתה בעיקר כועס אחרי 7 באוקטובר?
"אני לא כועס על אף אחד".
איך זה יכול להיות?
"אני לא יכול לכעוס כי אני לא יודע מי אשם, מי לא אשם. אני לא פוליטיקאי, אני רק רוצה שיהיה לנו רק טוב, זה מה שאני יכול לייחל לו. שלא נדע מלחמות, שיהיה בינינו שלום, שתהיה בינינו אהבת חינם אמיתית, שנאהב אחד את השני כמו שאנחנו אוהבים את עצמנו. כולם צריכים להוריד את הראש ולהיות ביחד ולאהוב אחד את השני ולהבין שאנחנו טרף. כל העולם רוצה את המדינה הקטנה שלנו, אז אנחנו חייבים להיות ביחד, לאהוב אחד את השני ביחד ולהיות אחד".
7 באוקטובר שינה אצלך משהו?
"תראה, אני אדם מאמין. 7 באוקטובר הכניס בי המון צער, אבל אני לא פוחד. אני אדם מאמין, אני מאמין בתורה, יש לי ספר הוראות לפיו אני הולך. מה שהקדוש ברוך הוא רוצה זה מה שיהיה. אם אפחד, זה לא יעשה כלום. אם אני אצעק עליך עכשיו או לא אצעק עליך, אני לא אקבל משכורת יותר טובה. אתה מבין? אין מה לעשות".
יש דברים שאתה חושש לומר מחשש שהקריירה תיפגע?
"אתה רוצה להיכנס לפוליטיקה? אני לא פוליטיקאי, לא מבין בזה. אני חושב שאני האמן היחיד שבאתי עם שיר מחאה ראשון ושרתי מול השרים שישבו בשורה הראשונה. אנחנו יודעים מה זה פוליטיקאים, כל אחד כשהוא צריך את מה שהוא צריך אז הוא מבטיח לך ניסים ונפלאות. אני לא חושש מכלום, אני אומר את כל מה שיש לי, אם זה טוב ואם זה רע. אני יכול להגיד לך רק דבר אחד שאני לא פוחד משום דבר".
אלי, תסביר לי אחת ולתמיד מה הסיפור שלך עם הופעות. זה נכון שאתה לא מת על זה?
"תקשיב אחי, אני מופיע מגיל 13 בארץ ובעולם. סגנון המוזיקה שלי מגוון מאוד - פייטנות, ים תיכוני, בלוז, ג'אז, סול, אופרה, קלאסי - הכול עשיתי. גם חזנות אני עושה. אני כבר 47 נמצא בסיפור הזה ואין לי חשק לכבוש את העולם. זה לא אני. אני בחור מסודר, תודה לאל, יש לי קהל, זמרים רבים גדלו על ברכיי, שרתי המנונים, מה צריך עוד? יש לי בית, יש לי אישה, ילדים טובים. אז אם אני מופיע שלוש פעמים או עשר פעמים זה לא ישנה כלום. אמן שיש לו ערכים מהבית יכול לחיות גם מהופעה אחת בחודש. אני לא רוצה לטרוף את העולם".
אתה עדיין מתרגש לפני הופעות?
"כן, יש הופעות שאני מתרגש לפניהן. תראה, כשאני על הבמה אני כבר לא מתרגש. אני יכול לשיר א-קפלה, אני הופך את הקהל למשפחה שלי".
אפרופו משפחה, מה הילדים שלך עושים?
"כל הילדים שלי בשירות הביטחון".
מה הכוונה?
"בתי הגדולה הודיה היא פקד במג"ב, בתי הקטנה הילה שוטרת, והבן שלי רס"ם בחיל תותחנים. אז כולם בשירות הביטחון".
אתה בטח מודאג נון סטופ.
"הייתי מודאג מאוד, לכן ירדתי 30 קילו. הבת שלי הייתה במג"ב בדיוק אחרי 7 באוקטובר. פחדתי מאוד, אני אדם חרדתי, פחדתי להתקשר אליה מחשש שהיא תפקיר את הנשק לשנייה. חמש שנים סבלתי ועכשיו ברוך השם היא עברה למקום רגוע יותר. היא ראש מגמת אימון גופני של מג"ב. כולם עוברים אצלה".
יש משהו שאתה מבין היום בגיל 60 שלא הבנת כשפרצת בגיל 19?
"תראה, אני ילד מבית טוב. אבי היה אדם חכם מאוד. הוא נהג לומר לי משפטים פשוטים אבל עם המון משמעות. הוא למשל אמר לי 'עדיף ללכת עם הרע שאתה מכיר ולא עם הטוב שרק שמעת עליו'. הרע שאתה מכיר אתה יודע את הגבול שלו, הטוב שרק שמעת עליו - אתה לא יודע למה הוא מסוגל. זה יכול להיות לגבי רכב חדש או אישה או עסק".
וגם לגבי מוזיקה?
"אני לא מתחרט על שום דבר בתחום המוזיקלי. אם לא אהבתי משהו, לא עשיתי אותו. אני תמיד מעורב בהכול, גם אם מישהו אחר כתב לי את השיר או את העיבוד. אני מעורב גם בגרפיקה של סינגל שאמור לצאת מחר ולהתעכב עליה חודש. למה האות א' כתובה ככה ולא אחרת. אני מזל גדי, מזל מאוד פדנט. רוב היצירות שכתבתי, שהלחנתי, קרו בדיוק כמו שחשבתי".
לממסד לקח זמן עד שאימץ אותך לחיקו?
"היה לי קשה להגיע לאלבום הראשון. היו תקופות שנשברתי. כשבאתי לחברות תקליטים הם התחמקו ממני. אני לא אשקר לך. המוזיקה הים תיכונית הייתה במגירות הרבה שנים. קטלגו אותם בצורה מאד ספציפית והשמיעו אותם פעם בשבוע ב'אגן הים התיכון'. כשהגעתי עם 'איזו מדינה', זה חצה את כל הגבולות. באתי עם מוזיקה ים תיכונית אבל עם עיבודים מערביים, לכן זה לא כאב להם. היה להם נעים לשמוע את זה, אז הם קיבלו אותי. אני פרצתי את כל המחסומים האלה והיום כל הזמרים ב-20 השנה האחרונות נהנים מכך. שכבתי על הגדר, עשינו מלחמות, והנה המוזיקה הים תיכונית היא 80 אחוז. זה יותר ממיינסטרים".
בוא נדבר רגע על "גשם". צפית את ההצלחה הזו? הרי מדובר היה בשיר מאוד מפורסם, המנון רוק ענק. אתה ממש המצאת אותו מחדש.
"שמע, הרבה אנשים אומרים שברגע שלוזון לוקח שיר, הוא מאמץ אותו אליו כאילו שזו הגרסה המקורית. הסיפור עם 'גשם' זה שיובל שפריר פנה אליי ואמר לי 'אלי תשמע, אנחנו הולכים להפיק סרט חדש 'עפולה אקספרס' ואנחנו רוצים שתבצע את שיר הנושא'. שאלתי אותו איזה שיר, אז הוא אומר לי 'גשם, מכיר?'. אמרתי לו 'בטח, של בנזין'. הגעתי לאולפן וכבר שם הרגשתי שזה משהו שהוא מעל הטבע. אני חס וחלילה לא מתנשא או מתרברב אבל היה שם משהו אחר. היום אני לא מגיע בכלל לטונים האלה. פתאום הרגשתי שהקהל רץ אחריי, הערצה כמו ב'איזו מדינה'".
ופתאום גם קהל אחר.
"נכון, פתאום הצטרפו לקהל גם עורכי דין ופרופסורים. זה עשה לי מהפכה מבחינת הקהל שלי. אחרי 'גשם' חזרו פתאום להעריץ אותי כמו בהתחלה. הרגשתי בום. התחילו לזרוק עליי בהופעות תכשיטים, יהלומים, כל מיני דברים כאלה. לא הבנתי מה קרה. זה אומר ששיר אחד טוב יכול לעשות לך קריירה של 30 שנה".
אתה תמיד מספר שכילד לבקן מעולם לא היו לך שום התמודדויות כי היה לך המון ביטחון. מאיפה הביטחון הזה? ממך? מההורים?
"ביטחון עצמי תמיד היה לי. הפעם היחידה שאני זוכר שלא היה לי ביטחון זה לא בגלל הלבקנות אלא כי הייתי ביישן. שיחקנו כדורגל בשכונה והגיע איזה טכנאי בזק. הילדים דיברו איתו ואמרו לו 'אתה יודע איזה יופי הילד הזה שר?'. הוא ביקש שאשיר, אבל אני התביישתי. הוא הבטיח לקנות לי ארטיק במכולת אם אשיר לו. התחבאתי מאחורי עץ ושרתי לו שיר של אבנר גדסי. הלבקנות שלי מעולם לא הפריעה לי בילדות".
אבל מאיפה הביטחון הזה?
"זה תלוי מה הבן אדם מחדיר לעצמו, אחי. אם אתה תגיד 'שמע, אני לבקן, אשכב כל היום מתחת לשמיכה ואבכה ולא אצא מהבית', מה עשית בזה? אני עד היום לא מרגיש חריג, אני לא מרגיש שונה ממך. ומה זה לעומת אנשים עם דיאליזות? אנשים שלא יכולים ללכת? אנשים עיוורים? אני מודה לאל על כל נשימה ונשימה".
ומה ההתמודדות הכי קשה שיש לאדם לבקן?
"אני לא יודע, לא התמודדתי עם כלום חוץ מאשר חברות התקליטים שלא רצו להוציא לי את האלבום הראשון. בגיל 13 הרי התחלתי להופיע. עבדתי במקביל במאפייה גם, בשלב יותר מאוחר. הופעתי בחתונה עד 23:00, עליתי על אוטובוס, הולך לעבוד בחתונה עד שש בבוקר, ומהכסף שחסכתי קניתי קלידים, מיקרופון, הכול. הייתי נכנס לאולם החתונות כילד קטן, סביבי אנשים העריצו אותי, קמו וחיבקו אותי, אז איפה אני יכול להרגיש לא טוב וחסר ביטחון? הייתי סוג של ילד פלא".
בתעשיית המוזיקה יש המון סמים, אלכוהול, מעריצות. איך לא הסתבכת עם זה אף פעם?
"אני בא מבית טוב, ברוך השם. קיבלנו חינוך, קיבלנו גם צ'פחות מדי פעם כשהייתי צריך. כי חוסך שבטו שונא בנו. אבא שלי לא נתן לי הרבה חומריות אבל נתן לי דרך ארץ, כלים, משפטים, הנחיות ממה להתרחק. שמע, לא אגיד לך שלפני 30 שנה לא יכולתי לשתות גם חצי בקבוק טקילה עם ספרייט, אבל לא הייתי אלכוהוליסט. הדבר היחיד שאני מכור אליו לצערי עד היום זה סיגריות".
אתה רוצה להפסיק?
"לא יודע. אני אוהב את זה. שמע, אני יכול לוותר על מופע אם אני לא שותה את האספרסו שלי בבוקר עם סיגריה. לא חסר לי כלום, אני לא מתלונן, גם מהופעה אחת אפשר לחיות, אין לי תאוות בצע, יש לי כסף, אני מבלה, נהנה להיות בבית".
בעצם הסיגריה והקפה בבוקר זה מה שעושה לך את היום.
"אני לא אוותר על הנוחיות שלי בחיים. אם אני למשל נמצא בבית ויש בחוץ גשם ואני אוכל מרק או שותה תה, ורואה טלוויזיה ומעשן סיגריה, יותר כיף לי מאשר לנסוע להופיע איפשהו. אני לא רץ אחרי זה. ברוך השם אני שמח בחלקי".
מה דעתך על הדור הצעיר של המוזיקה הים תיכונית?
"יש המון זמרים טובים. אני לא מתחבר להרבה מהחומרים של הדור הצעיר למרות שרבים מהם זמרים נדירים. עומר אדם באמת עשה משהו שונה מבחינה מוזיקלית ועיבודית. אני מצדיע לו שיש לו את התעוזה הזו".
ומי עוד תפס לך את האוזן לאחרונה?
"יש לאושר כהן שיר 'מנגן ושר' שמאוד אהבתי. אבל זהו, אני לא כל כך בקיא מה הולך, מי הולך. יש לי את הפסנתר שלי בבית, את העניינים שלי".
יש לך עוד איזה חלום שנותר לך להגשים?
"להמשיך לשמח את עם ישראל. להיות בריא, לגדל את הילדים ואת הנכדים, לרגש את האנשים ושאשתי תמשיך לאהוב אותי. ושנהיה עם אחד ושנאהב אחד את השני. זהו, אין לי הרבה חלומות, אני מבסוט, שמח בחלקי".