ערב הגיוס שלי לצה"ל נכנסתי לחנות טאוור רקורדס במגדל האופרה בתל אביב. קשה להסביר לצעירים את ההתרגשות של להיכנס לחנות בסדר גודל כזה. חנות צעצועים לחובבי מוזיקה. מבוך של תוכן מוזיקלי, חלקו חדש ורובו ישן. קלאסיקות שייקח עוד שנים להשלים לצד הוצאות חדשות של אלבומים שכבר הספקנו לשכוח. במדף המבצעים נח לו אלבום ההופעה של רוקפור. את כל השירים בו הכרתי, אבל ההבטחה שמדובר בעיבודים חיים עם כלי מיתר - בנוסף לקאבר לפינק פלויד ואירוח של אביב גפן - הייתה מספיק בשבילי. זה האלבום שליווה אותי לבקו"ם, והרבה אחריו.
קשה מאוד להעביר את הסאונד הייחודי של רוקפור לבמה, אולי זו הסיבה שיש הבדל מאוד גדול בין הגרסאות של השירים ביצירת המופת "האיש שראה הכל" לאלבום ההופעה שהוקלט בבארבי. אותם שירים, אותם מבצעים - אבל משהו שונה. מחוספס יותר. מלוכלך יותר, בקטע טוב.
ב-30 השנים שעברו מאז ראיתי את רוקפור לא מעט. כמעט תמיד בבארבי (בכמה גלגולים ולוקיישנים שונים של המועדון). אמש, בהופעה בבית האופרה בתל אביב יחד עם תזמורת הקאמרטה הישראלית ירושלים, ראיתי את רוקפור מצליחים לשחזר לא רק את הסאונד המקורי של הניינטיז - אלא גם את התחושה. למשך שעה וחצי לא היו רוחות מלחמה בחוץ, לא הייתה שנאה, לא הייתה פוליטיקה. רק אלף ומשהו חובבי מוזיקה שהתגייסו יחד ללילה אחד של יופי אמנותי טהור.
העיבודים של יבגני לויטס היו חדשים, אבל השפה הייתה נוסטלגית. זה נשמע פלצני, אני יודע. מחילה, אבל מזמן לא ראיתי כזאת הופעה מושלמת - וזאת למרות בעיות סאונד שליוו את המופע. כמי שיושב באולם הזה לא מעט בכובע של מבקר אופרה, אני מורגל לחפש את השלמות הטכנית. במופע אופרה, אם הבאלאנס מופר, האשליה נשברת. אבל רוקנרול הוא חיה אחרת.
אז נכון, את הגיטרה של ברוך בן יצחק לא תמיד שמעו, והפסנתר של שלומי שבן נבלע מעט ב"עפר" - ובכל זאת, רוקפור הזכירו שמוזיקה חיה היא לא מבחן ביצוע טכני, אלא רגש, וייב ותשוקה. מוזיקת רוק אינה סטרילית. זה לא מדע מדויק. היא כאב. היא יופי. היא אהבה. כשנודניקים זקנים (כמוני) מתלוננים שלא עושים יותר מוזיקה כמו בניינטיז הם לא מתכוונים למלודיות או הרמוניות, אלא לתחושה. הגעגועים הם לשירים וצלילים שמדממים מרגש. רוקפור לא איבדו את התשוקה הזאת - ואתמול הם הציבו את הלב שלהם במקום הכי אמיתי.
תיכף אתן קרדיט למוזיקאים על הבמה, אבל בערב כל כך יפה צריך לעצור ולהרים לאנשים שגרמו למופע הזה לא רק להישמע טוב, אלא גם להיראות כל כך נפלא. המופע היה במסגרת סדרת "השתקפויות" בניהולו האמנותי של שלומי שבן, שגם התארח כאמור וביצע את סונטת אור הירח של היוצר הצעיר והמבטיח לודוויג ואן בטהובן, נציג אוסטריה לאירוויזיון 1801 (חכו חכו שה-AI יתחיל לכתוב ביקורות ומשפטים כאלה ייכתבו יותר ויותר, ולא כבדיחה).
עוד בעושים במלאכה היו שי שטרקר על עיצוב הבמה המדהים, ויואב רודה על הוידיאו ארט המאופק, שלשם שינוי לא ניסה לגנוב את ההצגה אלא פשוט להוסיף למוזיקה הנצחית. על תזמורת הקאמרטה ניצח עידו שפיטלניק, שלא ניסה להתחרות עם הקלאסיקות של רוקפור, אלא להעמיק אותן.
הויזואליה של הבמה הייתה מהממת, כאשר התזמורת עמדה על במה נפרדת, גבוהה יותר - ומתחתיה ניגנו הרוקרים הוותיקים. הלהקה, שחיה עבור הופעות במועדונים אינטימיים, לא נבהלה מבית האופרה אלא נשאבה לתוך האנרגיה הקלאסית שלו. ברוך בן יצחק הוא אליל גיטרה אנדרייטד; מרק לזר עבר מגיטרת הבס לקונטרבס כאילו נולד בפיט של בית האופרה; יוני טננבאום, אחיו הצעיר של המתופף המקורי, הוכיח שקצב דווקא כן עובר בגנים; יקי גני הוסיף טאץ' קלאסי לקדמת הבמה - ומעל כולם היה זה אלי לולאי, עם הקול הענק שלו, שנתן תצוגה וירטואוזית על במה שרגילה לסולנים גדולים מעולמות האופרה.
הלהקה ביצעה בהדרן את Heroes של דיוויד בואי, בחירה טריקית - בטח בביצוע חי. הבריטון הטבעי של דיוויד בואי נשפך בשיר הזה לכל הכיוונים ומעטים הזמרים בעולם שיכולים להתחרות עם המנעד הוורסטילי של האיש שנפל אלינו מכוכב אחר. אלי לולאי לא רק הצליח לעמוד במשימה, אלא הצליח לצמרר את כל האולם. השיר הוקדש במקור לגיבורים של ה-7 באוקטובר, אתמול הוא כבר הוקדש למי שמצליח להמשיך הלאה. הגיבורים השקטים שהם כולנו. אגב, אם תרצו לשחזר את הרגע, תוכלו למצוא בסטרימינג את ההופעה הקודמת של הלהקה עם התזמורת.
אבל השיא לא נגמר שם. ההופעה נחתמה עם "הכעס" מהאלבום הראשון של הלהקה - אחת מהקלאסיקות הכי גדולות שנכתבו בעברית אי פעם (כן כן, מתחשק לי להיות פומפוזי לרגע, בעיקר כי זה נכון). שיר שאם היה נכתב בשפה אחרת ביבשת אחרת, כנראה היה הופך לאחד ההמנונים הגדולים של הניינטיז. אבל במקום זה הוא שלנו. קטן. שיר תל אביבי. גדול מסך חלקיו וקטן מהפוטנציאל שלו.
בסוף יצאנו לרחבת האופרה. ראינו את הכיסאות הצהובים שנערמים בכיכר החטופים, שחזרה ממש השבוע להיות כיכר המוזיאון, בדרך לעתיד מלא פוטנציאל. "האיש שראה הכל" חוגג 31, אלבום שיצא חצי שנה לפני רצח רבין שחירבן פה את הכל. קשה להסביר את ישראל של 1995 למי שלא היה כאן. נוסטלגי להיזכר, ואולי גם קצת שקרי - אבל לרגע אחד האופטימיות הזאת שוב ריחפה באוויר. איזה דבר מדהים זה מוזיקה ואיך היא יכולה לגרום לנו להרגיש דברים כאלה. הניינטיז חזר, לפחות ללילה אחד.