מתי כספי היה הסלב הראשון שעשיתי לו פפראצי. זה היה מתישהו בסוף שנות ה-80, ובמושב מבוא ביתר נפתחה מגלשת ההרים היחידה בישראל. בעיני ילדי האייטיז, מתקן ההחלקה שנחצב באורך 400 מטרים במדרון של הרי יהודה היה הדבר הכי קרוב לדיסנילנד בארץ הקודש. ראש הממשלה יצחק שמיר הגיע כדי לחנוך את הפארק, והאדם הראשון שרכב במתקן היה שר התיירות והמשפטים אברהם שריר.
המוני ישראל הגיעו כדי לגדוש את הפארק הצנוע, והתורים למגלשות אכן הזכירו את הפארקים של דיסני. כאן בערך נגמר הדמיון. בנוסף למגלשות היו במקום גם שלל אטרקציות פשוטות יותר כמו קרוסלות, משחקי ארקייד וטרמפולינות. שם ראיתי אותו, כאחד האדם, המלחין הגדול ביותר שנולד על אדמת ארץ ישראל יושב על כסא כתר פלסטיק ומסתכל מבעד למשקפי שמש אימתניים (בכל זאת אייטיז) על בתו הקטנה בזמן שהיא מקפצת על משטח גומי. לימים הם ינתקו קשר, אבל באותו רגע הוא היה אבא עם בת בפארק. סמארטפונים היו עוד חלום רחוק, אבל שלפתי את המצלמה המשפחתית וצילמתי אותו. מזכרת קטנה מאירוע גדול.
לימים הוא יהפוך להיות המוזיקאי האהוב עליי. בעצם, זה ניסוח מתעתע, כזה שבהחלט מתאים לקטגוריית "המנוח ואני" השקרית. לא הכרתי אותו אישית, והפעמים היחידות שדרכינו הצטלבו מקצועית השאירו אצלי טעם רע. הוא לעג למבקרים כמוני, וההתבטאויות שלו בשנים האחרונות היו לכל הפחות שנויות במחלוקת. אבל צריך לזכור: מתי כספי היה גאון, וכמו גאונים רבים לפניו, משהו שם למעלה לא היה מחווט לפי הנורמה המקובלת. זה אולי מסביר את הפלרטוט המוזר שלו עם כת עדי יהוה, את ההתנגדות לחיסוני הקורונה ואת תיאוריות הקונספירציה סביב ה-7 באוקטובר. אבל זה לא משנה, הדעות והמוזרויות יישכחו - והמוזיקה שהוא עשה תישאר לנצח.
אז לא, הוא לא היה "המוזיקאי האהוב עליי", אבל המוזיקה שהוא יצר הייתה האהובה עליי בעברית. למעשה, אלה לא רק הלחנים שכתב לעצמו ולאחרים, אלא ההפקה, הנגינה והעיבודים בכל כך הרבה קלאסיקות שקשה לדמיין את החיים שלנו כאן. יש אמנים שממש חייבים לו את הקריירה כמו ריקי גל, ויש כאלה שאי אפשר לדעת מה היה קורה להם אלמלא הטאץ' של כספי בזמן אמת.
קל להגיד היום על האלבום "גשם" של מאיר בנאי שהוא קלאסיקה על-זמנית, אבל איך הוא היה נשמע בלי ההפקה של מתי כספי, שדחפה את מאיר הצעיר עד הקצה? כנ"ל לגבי "ממריאה ברוח" של גלי עטרי, "הלילה" של ארז הלוי, "לילות שרב" של אושיק לוי, "נשמה צוענית" של ירדנה ארזי, "שיכור ולא מיין" של יוסי בנאי, שני האלבומים הראשונים של דודו זכאי, "מסגרות" של דני רובס ועוד ועוד.
בין השאר עיבד והלחין לא מעט מהלהיטים הגדולים של חוה אלברשטיין. האגדה מספרת שאחרי שהסתיימו ההקלטות על האלבום "כמו צמח בר", הגיעה לאולפן קלטת ששלח חיים ברקני עם הלחן לטקסט "האמנם" של לאה גולדברג. מתי כספי אמר שהשיר חייב להיות באלבום, אבל חוה הצביעה על בעיה אובייקטיבית: אין להם נגנים. האלבום גמור. מתי שלח את חוה לאולפן עם הגיטרה, עיבד את השיר, וניגן בעצמו על כל שאר הכלים: בס, תופים, פסנתר, כלי הקשה - והשאר היסטוריה. כך נולד הלהיט "את תלכי בשדה", בטאץ' של גאונות מוזיקלית אקטיביסטית.
הכל התחיל בזמן ששנות השישים נגמרו, באופן סימבולי וגם כרונולוגי. מתי כספי היה ידוע בישראל בתור זה ששר את השלאגר "אני מת" של להקת פיקוד דרום. מעטים ידעו אז שהוא גם הלחין את אותו להיט. ב-1970, כשהיה בסך הכל בן 21, כספי קיבל טלפון מדן אלמגור שהציע לו להלחין ולעבד את המוזיקה להצגה "עיר הגברים", המבוססת על סיפוריו של הסופר האמריקאי דיימון ראניון.
במהלך האודישנים להצגה, כספי בחן פסנתרן בן גילו בשם שלמה גרוניך. האגדה מספרת שכספי התיישב לצד גרוניך והחל לנגן את המלודיה לשיר שיהפוך להיות "פנקס הקטן". גרוניך הצעיר הצטרף אליו בנגינה חופשית על הפסנתר. אם יש גרסה מוזיקלית ל"אהבה ממבט ראשון", זה מה שקרה שם ליד הפסנתר.
השניים החלו לעבוד יחד. בהתחלה כתבו כמה שירים שנשכחו עם הזמן, לעצמם ולאחרים. בשלב הזה שוב היה זה דן אלמגור שפנה לכספי, והפעם ביקש ממנו לכתוב מנגינה לטקסט הומוריסטי שכתב על הארובה של תחנת הכוח "רידינג" בתל אביב. כספי, קומיקאי בארון בעצמו, הלחין למילים המשעשעות של אלמגור ("העשן בארובה, קרב קרב ובא, סביב הכל מסריח, אני כבר לא יכול לנשום") לחן רומנטי ועמוק, שעומד בניגוד מוחלט למילים. גרוניך ששמע את השיר הזדעזע: "איך אפשר לכתוב מוזיקה כל כך יפה על סירחון?", טען, ומיהר לכתוב את מילות השיר "אחרי שנסעת (ואותך)" על בסיס אותו הלחן. האנקדוטה הזאת הולידה את אחד משירי האהבה היפים שנכתבו בעברית.
במהרה נולד מופע משותף ומאוד לא הגיוני מסחרית: שני אמנים צעירים ואנונימיים יחסית עולים על במה לבד עם פסנתר וגיטרה, ומבצעים שירים של יהודה עמיחי ושל נתן זך שאף אחד לא חשב שראוי להלחין, בנוסף לקטעים אינסטרומנטליים שבנויים על אלתורי פריסטייל של יצירות קלאסיות. יש שם קטעים שיהפכו ללהיטים בהמשך, כמו "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" שייכנס לאלבום הבכורה של כספי, אבל בזמן אמת קשה היה להבין שהם ממציאים ז'אנר חדש בתוך המוזיקה הישראלית. 11 קטעים מתוך המופע בתיאטרון "צוותא" בתל אביב הונצחו על תקליט, קיבלו את השם "מאחורי הצלילים" וזכו לחיי נצח.
אבל ההשפעה יצאה מגבולות הוויניל החד פעמי. למרות שאפשר לטעון שבלי "מאחורי הצלילים" לא היה נוצר המופע "14 אוקטבות" של יוני רכטר ואבנר קנר, לא נולדו לגרוניך וכספי חקיינים או ממשיכי דרך של ממש. זו הייתה מהפכה שקטה אך נועזת, שהוטמעה עמוק בתוך התרבות המקומית ושינתה אותה לעד כמו וירוס מתוחכם. כספי וגרוניך היו חלק מתהליך שנרקם באמנות העברית בתחילת שנות ה-70. הם עשו למוזיקה הישראלית את מה ש"מלכת אמבטיה" של חנוך לוין עשה לתיאטרון. שלום חנוך ואריק איינשטיין כבר גרמו לישראלים להרגיש את המוזיקה ולהיסחף איתה - כספי וגרוניך הכריחו את הקהל שלהם לעצור להקשיב, ולחשוב.
השנה נציין 50 שנה לצאת אלבומו השני של כספי, שכמו הראשון נקרא פשוט "מתי כספי", אבל כולנו קוראים לו "הפעמון", על שם תמונת העטיפה שלו. אני לא זוכר מתי הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את "ברית עולם" או את "לא ידעתי שתלכי ממני" - אבל אני כן זוכר את הפעם הראשונה שקניתי את התקליט, וקלטתי ששיר האהבה הכי יפה שנכתב בעברית, וגם שיר הפרידה הכי יפה שנכתב בעברית, נמצאים בצדדים שונים של אותו אלבום.
במקרה או שלא, את שני השירים כתב אהוד מנור. גם בקריירה שידעה כל כך הרבה שיתופי פעולה יצירתיים עשירים, הקשר בין מנור לכספי היה חד פעמי. בתקופת הקורונה, בזמן שעולם המוזיקה נדם, התבקשתי לבחור מה ההופעה הישראלית שהכי נהניתי בה אי פעם ובחרתי דווקא בהופעה קטנה של מתי ואהוד בתל אביב. לאוסטרים יש את מוצרט ושטראוס, לליברפול יש את לנון ומקרטני, למנצ'סטר את מוריסי ומאר, לניו ג'רזי יש את ספרינגסטין וסינטרה - לנו יש את כספי ומנור. אהוד ומתי.
זו הייתה הופעה פשוטה. מתי שר וניגן על גיטרה ופסנתר. אהוד החזיק קלסר וסיפר אנקדוטות בין השירים. אבל מעל הכל הייתה שם אהבה. המון המון אהבה. אהבה בין הקהל לאמנים על הבמה, ולהפך. אהבה של הקהל למוזיקה. אהבה של הזמר למילים שהוא שר. אהבה שלא תלויה בדבר, לשעה וחצי או שתיים. ובעיקר אהבה ענקית בין מתי לאהוד. אני לא חושב שראיתי אי פעם שני אנשים על במה שכל כך אוהבים אחד את השני.
הייתה שם פאשלה קטנה, מתי טעה בהגייה של מילה או החליף מילה אחת באחרת, ובסוף השיר אהוד תיקן אותו ומתי התנצל. זה לא נבע מקטנוניות אלא מהידיעה שהאהבה המשותפת שלהם ליצירות שלהם כל כך גדולה, שאין כאן חשש לפגיעה באגו, מכיוון שאין כזה.
כאמור, אהוד ישב וסיפר כל מיני סיפורים על בסיס הערות שהוא כתב לעצמו על דף נייר. זה לא הרגיש הכי מקצועי בעולם, אבל זה גם לא הפריע. בין הסיפורים של אהוד מתי שר משיריהם המשותפים. או שזה היה ההפך ובין השירים שמתי שר, אהוד דיבר. במהלך אחד השירים אהוד הסתכל על הדף והתחיל לחייך לעצמו. אני זוכר ששמתי לב. אני זוכר שגם מתי שם לב לזה, תוך כדי הביצוע. כשנגמר השיר, אהוד היה אמור להתחיל לדבר, אבל הוא המשיך להסתכל על הדף ולחייך. אחרי כמה רגעים של שקט מתי פנה לאהוד בקולו המרצין והאדיש ואמר: "שאני אמשיך בלעדיך?". אהוד נקרע מצחוק. גם הקהל.
לבסוף אהוד פנה לקהל והסביר שבגב הדף שעליו הוא מקריא מופיעות תוצאות בדיקות הדם שהוא חיפש, והוא נורא שמח להסתכל עליהם שוב והוא גאה לספר שכל הערכים נמצאים בנורמה. הקהל הגיב במחיאות כפיים סוערות. זה היה רגע נורא ישראלי. לא יכול לדמיין את בוב דילן משתף את הקהל שלו בתוצאות הבדיקות שלו באמצע הופעה. אהוד עשה את זה, הוא התגאה בבריאות שלו, הוא התגאה ביצירה שלו, והוא קיבל המון אהבה בגלל מי שהוא, ומה שכולנו ידענו שהוא. הוא מת זמן לא רב מאוחר יותר, מהתקף לב, וזאת אולי גם תזכורת לכמה הכל שברירי.
את נחיצותו של מתי כספי למוזיקה הישראלית קשה להגדיר במילים. אפשר עוד להמשיך ולספר על האיש שהביא במו ידיו את הבוסה נובה לישראל, שהוציא את אחד מאלבומי ההומור היחידים שהיו כאן, שגרם ללאונרד כהן להביט בו בהערצה בזמן שניגן לחיילים במלחמת יום הכיפורים - ומצד שני גם לימד את כולנו שיש בישראל חוק נגד ביגמיה (וזו אפילו עבירה שדינה מאסר). יהיו מספיק אנשים שיתעסקו בצדדים הפחות נעימים בהיסטוריה האישית של כספי, בין השאר הקשר עם ילדיו מנישואיו הקודמים - אבל עוד 100 שנה כל הסיפורים האלה יתפוגגו, ותישאר רק המוזיקה.
אביב גפן הקדיש פרק שלם באוטוביוגרפיה שלו כדי להצדיע לכספי, וטען שבמדינה מתוקנת כבר היו קוראים להר על שמו. באוניברסיטת תל אביב מקדישים חוג שלם לניתוח יצירתו המוזיקלית של כספי, בדיוק כפי שעושים למוצרט ובטהובן. הוא כמובן צודק.
אנחנו ארץ קטנה מוקפת אויבים. פעם בכמה שנים אנחנו שולחים את מיטב בנינו ובנותינו למלחמה. המילקי פה נורא יקר, גם הקוטג', והמוות פה ממש אינו מחוסר עבודה. ודווקא במקום הזה, הכואב והמדמם, נכתבו כמה מהשירים הכי יפים בעולם. וזה לא מעט. מתי כספי הוא הפסקול של ישראל היפה. איזה מזל יש לנו שגדלנו על פסקול כזה. מפחיד לדמיין את המדינה הזאת בלי הפסקול הזה.