ברגע הראשון שאלינור אהרון קראה את הפוסט המדובר של ליאת אחירון היא נבהלה. "בהתחלה ראיתי 'אני צריכה כסף'", היא מספרת בריאיון ל'ועדת תרבות' (צפו בו במלואו למעלה). "המשכתי לקרוא וגיליתי למה היא מתכוונת: הבנתי שהיא מתכוונת לכסף עבור אלבום. אני מכירה את הסיפור הזה. פתאום נהיה מזה ספין תקשורתי משוגע ואני חשבתי שפספסתי משהו. התקשרו אלינו שנגייס את הלהקה ושנעשה לה מופע התרמה ואמרנו 'ברור, כל מה שצריך נעשה'.
"אבל אז קראתי שוב פעם את הפוסט בריכוז ואמרתי 'על מה המהומה?'. גם דיברתי איתה והיא אמרה לי 'בשום פנים ואופן אני לא רוצה מופע התרמה, ממש לא'. ואז זה יצא לתקשורת ולא הבנתי איך זה יצא לתקשורת לפני שביררו איתה את הדברים. אבל בסופו של דבר יצא שהיא הרוויחה מזה המון התעניינות, המון פניות, המון הצעות. המון דברים התגלגלו לה משם ומתגלגלים לה משם, והיא מבסוטה. הילדים שלה קצת יצאו מאזור הנוחות אבל אני מאמינה שברגע שהם יראו את אמא שלהם זורחת ויוצאת לדרך חדשה שהיא כל כך רצתה - הם ישמחו בשבילה".
היו דברים בפוסט שלה שהזדהית איתם?
"בטח. גם אני רציתי אותם דברים. קראתי ואמרתי 'ברור, אני רוצה להוציא שירים, אני רוצה להיות אמנית שמתפרנסת מהאומנות שלה'. העניין הוא שאני פחות אמיצה ממנה ופחות נועזת ממנה לכתוב את זה בפייסבוק. אני אולי קצת שבעתי מתשומת הלב הגדולה שחוויתי ממנה הרבה בשנות העשרים שלי, אז אולי משהו בי ממנן את תשומת הלב שאני צריכה. הזדהיתי עם הרבה דברים. גם היום אני אומרת 'רגע רגע, גם אני רוצה להצליח, גם אני רוצה שישמעו אותי, את המוזיקה שלי, את האומנות שלי'. אני גם רוצה שזה יגיע ללבבות של אנשים, שתהיה לי דרך ואפשרות להגיע. ברור שהזדהיתי".
***
להאזנה לריאיון בספוטיפיי
לריאיון המלא עם אלינור אהרון - האזינו כאן
השחקנית והמוזיקאית אלינור אהרון (52) התפרסמה כאחת מכוכבות "צעירי תל אביב" והסדרה האיקונית "לא כולל שירות". במהלך הקריירה שלה שיחקה בתיאטרון (כיום היא משחקת ב"לילות ספרד"), הנחתה תוכניות ילדים כמו "פרפר נחמד", כיכבה בקדם האירוויזיון ב-1991, השתתפה בקלטות ילדים מצליחות ובשנים האחרונות היא גם מקריינת ספרים עבור הוצאות לאור רבות. בשנה האחרונה התאחדה לשלושה מופעים עם חברי "לא כולל שירות" וזכתה שוב לאהבה יוצאת דופן מהקהל. היא נשואה למוזיקאי אוהד בן אבי, ויש להם שני ילדים.
השבוע - 13 (!) שנים מאז שהוציאה את אלבומה הראשון - היא הוציאה את "עולם עגול", סינגל ראשון לקראת אלבום חדש שצפוי לצאת בחודשים הקרובים. אהרון כתבה והלחינה את השיר, ועיבד סגיב כהן.
"אני הרבה שנים יוצרת, כותבת ומלחינה, פשוט האימהות והבית שאבו אותי לתוך היומיומיות הזאת. ולאחרונה הרגשתי שאני או עושה את זה ונותנת דרור לנשמה הזאת לעוף או שאני מתחילה לקבל עצבים. לפני שנה וחצי נסעתי לחבר טוב שלי, המוזיקאי המוכשר והאיש רב הקסם סגיב כהן, ואמרתי לו 'בא לי לעשות איתך סשן, לא יודעת מה ייצא מזה'. הקלטנו שירה ופסנתר והוא אמר 'אתפנה לזה מתישהו'. עברו שנה וחצי ולפני חודשיים בערך הוא שלח לי סקיצה משום מקום. זה היה רגע מכונן באמת. הוא קיבל השראה ותוך שעות היה שיר. בשיר הזה יש את ט"ו בשבט והבנתי שיש לי דדליין. הוצאנו אותו קצת אחרי ט"ו בשבט אבל אנחנו עדיין ברוח של החג".
ואת מתכננת להוציא אותו כחלק מאלבום?
"כן. אני מקווה שאצליח להוציא אלבום. כרגע יש לי רק מיני-אלבום של חמישה שירים שאני מתכוונת להוציא בתחילת הקיץ. אם אני אצליח להתפנות, אולי יצוצו עוד שיר או שניים".
היית כוכבת ענקית בשנות ה-90. את לא חשה לפעמים החמצה על הקריירה שלך? את לא חושבת שיכולת להיות היום במקום אחר אילו היית עושה בחירות אחרות?
"אם היית מכיר אותי אישית, היית יודע ששאיפת החיים הכי עמוקה שלי זה בית, משפחה, ילדים. לקח לי המון המון זמן להגיע לבנות בית, ללדת את הילדה הראשונה שלי, להביא את הילד השני שלנו. לקח לי שש שנים של טיפולי פוריות עד שהבת הגיעה. רק זוגות שעברו ועוברים את זה יכולים באמת להבין מה זה. היו לי המון נקודות יציאה שיכולתי להגיד 'יאללה שחררי, זה מה שיש, תעשי מוזיקה ותוותרי'. אבל לא יכולתי לוותר על הרעיון הזה. אין דבר בעולם שאני יותר מאושרת בו ומרגישה בו סיפוק אמיתי. אחרי דרך מאוד קשה זכיתי להגשים את החלום הכי גדול שלי.
"האמנית שבי נמצאת שם כל הזמן. היא יוצרת, בועטת. אם היו אומרים לי שהייתי יכולה לעשות את זה בענק בגיל 30 בלי שיהיו לי ילדים, בחיים לא הייתי עושה את זה. זה המעיין שנותן לי כוח יצירה אמיתי ואני מאוד יצירתית היום, הרבה יותר מאיך שהייתי פעם. ילדים עושים אותך הרבה יותר יצירתי".
נכון. אבל להוציא אלבום בגיל 50 זה לא כמו להוציא אלבום בגיל 25 או 30.
"עם יד על הלב, אני לא מתכננת קריירה מפוארת של היכל מנורה. זה לא בתוכנית. אני מאוד ריאלית. אני רוצה לעשות את האומנות שלי. אני יודעת היום מה אני רוצה להגיד, מה השפה המוזיקלית שלי, מה מדבר אליי. אני מגובשת. לקח לי שנים להתגבש. אני 'לייט בלומר' בהרבה בחינות. אז מהבחינה הזו, טוב שחיכיתי".
אלינור אהרון
איך נולד הרעיון למופע איחוד של "לא כולל שירות"?
"הרעיון הזה עלה ונפל הרבה פעמים במהלך העשור האחרון. היה גל של איחודים מאוד גדול, כמו 'הכבש ה-16'. כולם היו זקוקים לזה כנראה. הייתה תחושה שהעם זקוק לנחמה, ואין נחמה מתוקה כמו נוסטלגיה לתקופה טובה, תמימה ונעימה. חזרנו לעצמנו באורח פלא, באמת חזרנו לאותה נקודה. הדברים חזרו להיות בדיוק כפי שעזבנו אותם אי-אז. זה היה מאוד מרגש ומאז אנחנו בקשר".
איך קוראים לקבוצת הווטסאפ שלכם?
"'צעירי תל אביב לנצח', יש גם 'צעירי תל אביב אינטימי'".
כשהסתכלת על החברים מאז, איפה הבנתם שדווקא כן השתניתם? במה?
"הגיל עושה את שלו. אנחנו פחות קלילים, יותר זקוקים למנוחה לעיתים קרובות, צריכים לקחת את זה באיזי. אבל מה שהפתיע אותי בעיקר זה שכולם היו ברמה מקצועית ממש טובה. זה די מרשים. כנראה שיש משהו בחיבור של כולנו, בכימיה של כולנו שמתחבר ויוצר גיצים".
היה חשש לפגוע בזיכרון הנוסטלגי?
"בטח. הבמאי שלנו עמית אפשטיין עשה את המופע הזה בכל כך הרבה חן. הוא ידע לשמור על מה שהיינו וליצור גשר למה שאנחנו עכשיו ולתת לקהל את מה שהוא רוצה. עד המופע לא ידענו מה קורה במסכים מאחורינו ולא ידענו מה הקהל יקבל. וזה היה מאוד חזק להרגיש את זה".
מה התגובה הכי מפתיעה שקיבלת?
"שהביצוע שלי ל'כמו תפילה' עדיין היה בום. לא ידעתי שזה יהיה זוהר כמו אז, לא הימרתי דווקא על זה, לא חשבתי שזה יהיה העניין שידברו עליו. זה הפתיע אותי. זה כנראה פוגש נקודות באנשים וזה מחבר אותם לאיזה נקודה בעצמם".
בזמן אמת הבנתם שאתם עושים משהו שייזכר שנים קדימה?
"מה פתאום. זה היה כל כך כאן ועכשיו. היינו נערים ונערות וזה למעשה נכתב על חיינו. החיים שלנו היו מקור להשראה לסיפורים בסדרה".
הסדרה אירעה לפני עידן הרשתות החברתיות. איך לדעתך סדרה כזו הייתה נראית היום?
"נראה לי שהאפקט היה הרבה יותר מהיר. אנחנו למשל פגשנו את הקהל בהופעות רק כמה חודשים אחרי הסדרה. רק אז גילינו מה הם חושבים עלינו. אמנם היינו מקבלים המון מכתבים אבל הקצב היה שונה. בקצב של היום, ההרעשה הייתה ודאי כבדה יותר ומיידית יותר".
איך שמרת על עצמך נפשית?
"קודם כל, אני מאמינה שיש משהו בסיסי שאתה מגיע איתו לעולם. מעבר לזה, יש בית, משפחה, הורים, היה לי מבנה ראשוני שמאוד שמר עליי".
וגם העובדה שהייתם להקה, כלומר המשא הכבד לא נפל על כתפיים של אדם אחד אלא של כמה.
"אני חותמת על זה. אני טובה בלהקה, אני מרגישה בנוח כשאני לא בפוקוס של הדבר".
נעים לך עדיין שמזהים אותך ברחוב?
"כן, בטח. זוכרים לטובה".
מה רוב האנשים אומרים לך?
"גדלתי עלייך. זה מצחיק אותי לפעמים. מה אני, בן גוריון?".
את לא חושבת לפעמים שהסדרה קצת קיבעה אותך בתפקיד מסוים או שדווקא היא הצליחה לפתוח לך דלתות?
"אני לא חושבת במונחים כאלה. אני חושבת שזכיתי. זכיתי שהמקום שתפסתי היה כזה גדול, רחב, ממלא. משהו בדרך שלי בעולם הזה קיבל את הזכות להתבטא בצורה מאוד רחבה, מאוד ארוכת טווח. הצבע שלי - שהוא מאד עדין, צנוע, ביתי ומשפחתי - נקלט והיה אהוב מאוד. זה לא מובן מאליו. אני לא יכולה לבוא בטענות על כלום. אני רק אומרת תודה ומקווה להיות בעשייה. חשוב לי להיות יוצרת ביצירה".
לא פוגע בך כשאנשים לפעמים באים ושואלים אותך 'לאן נעלמת'?
"אני יודעת בדיוק מה עשיתי בזמן הזה וכמה חשוב שהשקעתי במה שהשקעתי. זה לא מעצבן אותי. אני מבינה אותם. אני אומרת להם 'תודה על הגעגוע, גם אני מתגעגעת לעצמי ומתגעגעת אליכם'. זה הדדי. אני מתגעגעת מאוד לקהל. אני מתגעגעת לפגוש היום אנשים ולא רק כאלה שיגידו לי 'אהבתי אותך אז'. אני רוצה שגם היום יאהבו אותי, לכן אני בעשייה שתצדיק את זה אם ירצה השם. התחלתי עם שיר קטן, צנוע, ואני רק מקווה להתגלגל, להיות בתנועה".
היו רגעים שניסית קצת לברוח מהצל שהסדרה הזו הטילה על חייך?
"אולי כשהייתי בת 17-18. רציתי להיות ילדה רגילה, רציתי להיות אנונימית לפעמים, רציתי לא תמיד לספק איזו דמות ייצוגית שצריכה להתנהג בצורה מסוימת, רציתי להיות טבעית. הלכתי ללמוד משחק בניסן נתיב בגיל 22. רציתי לפגוש את אלינור כי בגיל מאוד צעיר ראיתי הרבה יותר כתבות שלי, תמונות שלי, צילומים שלי, מאשר את עצמי במראה, מאשר את מי שאני כמו שאני. אז באיזשהו מקום זה עלול לבלבל. לימודי המשחק עד גיל 25 היו משמעותיים מאוד. הכרתי את כל הניואנסים שבתוכי, פגשתי את עצמי, פירקתי את הדבר הזה שנקרא 'תדמית'".
אלינור אהרון
מה חשוב לך היום בבחירת תפקיד שלא היה חשוב לך לפני 20-30 שנה?
"משמעות, ערכים, אמת, חיבור אישי, כנות, טוהר כוונות. המון דברים חשובים לי היום. אני חושבת שגם אז תמיד זה היה חשוב לי. כל התפקידים שעשיתי תמיד היו מאוד מוקפדים ואיכותיים, אבל לא הייתי מודעת. לא היו לי הכלים שיש לי היום".
איזה תפקיד שעשית הכי קרוב למי שאת באמת?
"אני חושבת שכל תפקיד שעשיתי בפרק זמן מסוים בחיים התאים לי בול. הייתי מקבלת תפקיד מסוים ושואלת את עצמי למה קיבלתי אותו דווקא עכשיו בפרק זמן הזה בחיים שלי. תהיתי עם עצמי למה במשך 18 שנה בקאמרי שיחקתי ב'עוץ לי גוץ לי' ילדה פשוטה שטווה קש לזהב ובסוף מתחתנת עם המלך. לימים הבנתי גם את החיבור לתינוק שהיא החזיקה בהצגה. כל הזמן מצאתי חיבור אישי. הייתי צריכה לעבור קשיים, הקש זה הקשיים שצריך לטוות מהם זהב. הייתי צריכה לעבור טיפולי פוריות, ליפול, לקום, ליפול, לקום, זו מחזוריות שלא נגמרת ולא יודעים מה יש שם בסוף".
בן זוגך היה כל הזמן איתך באותו ראש? שניכם התעקשתם לא לוותר?
"כן, למזלי ולשמחתי. שנינו היינו ילדים שרוצים ילדים. הבנו את הערך של משפחה, בית, ילדים".
אני מניח שהתהליך המפרך הזה גם יכול לפגוע בזוגיות.
"נכון. זוגיות זה מסע של השחזת חרבות. גם הוא אמן, גם אני אמנית ואנחנו מנסים לעבור ולצלוח בין הטיפות. והכאב הזה של טיפולי פוריות מפרכים רק הוסיף. תמיד ידענו שמשפחה זה ערך עליון עבורנו, זה מה שהחזיק אותנו במסע הזה. וחוץ מזה יש בינינו חיבור שהוא זיווג משמיים. כל תקופה מאתגרת בדרך שלה: למצוא אחד את השני היה אתגר, להביא ילדים לעולם זה אתגר, להמשיך לגדל ילדים זה אתגר, להמשיך לפתח את עצמנו ביחד ולחוד זה אתגר".
לו היית פוגשת את אלינור של תחילת הדרך, איזה עצה היית נותנת לה?
"תסמכי על עצמך יותר. נתתי לאחרים ללמד אותי, שזו תכונה טובה, אבל תמיד צריך לזכור שהאינטואיציה שלי הכי טובה. היא יודעת טוב מהכול".
ואיזה עוד חלום מתחשק לך להגשים?
"אני חושבת שעוד לא יודעים מספיק שאני סינגר-סונגרייטר, כלומר זמרת-יוצרת. אולי דווקא הייתי צריכה להגיע לבשלות הזו כדי להאמין בעצמי גם. הכתיבה וההלחנה שלי מאוד אינטואיטיביות ומאוד מקוריות. אני רוצה להמשיך לחבר את כל העולמות יחד - לשחק, לשיר, ליצור, לכתוב. פשוט להמשיך. ולהיות בריאה עד כמה שאפשר".