כל אחד והשואה שלו

דנה קסלר ראתה את "אררט" והבינה שאטום אגויאן מעדיף לעשות קולנוע ייחודי ומורכב מאשר לספר את סיפורו של העם הארמני

30/04/2003

בסוף השבוע האחרון נפתחה בברלין תערוכה בשם "שנות הפלא", בה מציגים 23 אמנים ישראלים, שרובם משתייכים לחתך הנקרא "דור שלישי", עבודות הקשורות לשואה. בתערוכה הזאת הוצג מבט שונה מן המקובל על השואה - שונה מהייצוג הממלכתי של השואה, עליו מתחנך כל מי שגדל בארץ, ושונה גם מאמנות הדור השני. העבודות הצבעוניות, הפופיות, הקלילות וההומוריסטיות המוצגות בתערוכה מייצגות נקודת מבט אפשרית של מי שגדל על השואה כדימוי. דימוי המפורק לסמלים, חלקם לקוחים מטקסי יום הזיכרון הבית-ספריים, חלקם מסרטי שואה הוליוודיים וכו'. השואה זכתה כבר לאינספור ייצוגים, מכל מיני סוגים. השואה היא נושא שדנים בו, בכל מיני פורומים. אנחנו מוכנים לתערוכה כזאת. האם הארמנים מוכנים ל"אררט", סרטו החדש של אטום אגויאן? זאת שאלה טובה, אבל הפעם – לשם שינוי – חובת התשובה, כמו גם חובת הזיכרון, היא לא שלנו.

טבח העם הארמני בידי הטורקים התרחש בין השנים 1915 ל-1918. בתקופה זו הושמדו כמיליון וחצי ארמנים אזרחי טורקיה ברחבי האימפריה העותומנית. נעשו מחקרים המשווים את הטרמינולוגיה שהשתמשו בה מכחישי שואת היהודים ומכחישי רצח העם הארמני. יחד עם זאת, כשמדובר בהכחשה של שתי הזוועות ההיסטוריות הללו, רב השוני על הדמיון. בניגוד ליהודים, קשה למצוא ארמנים רבים שהגיעו לעמדות כוח בכלכלה או בפוליטיקה העולמית, שלא לומר בהוליווד - עמדות המאפשרות לך לספר את הסיפור שלך. לא הרבה אנשים מודעים לג'נוסייד של הארמנים, זה לא נושא חם ופופולרי, ובניגוד לשואת היהודים, הוא טרם הפך לנושא בעל אפיל אוסקרי מובהק.

ההכחשה של הטורקים וההתעלמות של שאר העולם מטבח העם הארמני היא שדחפה את אטום אגויאן, הבמאי הקנדי שנולד במצרים להורים ארמנים, לעשות את "אררט". אבל זה לא נגמר בנקודה הזאת. אגויאן, שסרטיו הקודמים הוכיחו את היכולת שלו לחפש תשובות בתוך המורכבות של הפסיכולוגיה האנושית, יודע שלא רק הכחשה נובעת מאינטרסים – יהיו אלה אינטרסים כלכליים, פוליטיים או רגשיים. גם זיכרון נובע מאינטרסים. השאלה היא איך זוכרים, מה זוכרים ובעיקר למה זוכרים.

"אררט" הוא לא סרט שמטפל בטבח העם הארמני, אלא בזיכרון של הטבח הזה. את בימוי הסרט ההיסטורי על הג'נוסייד הארמני משאיר אגויאן בידיו של אדוארד סרויאן (שארל אזנבור, שהוא בעצמו ממוצא ארמני), אחת הדמויות ב"אררט", המביימת סרט שכזה בתוך הסרט של אגויאן. לסרויאן יש את כל הכוונות הטהורות שאמורות להיות לאגויאן. סרויאן בא לספר את מה שקרה שם, לדאוג שלא ישכחו ולהתעקש שלא יכחישו, והוא עושה זאת בצורה המקובלת של אפוס הוליוודי מנופח, עם הרבה צילומים מרהיבים של קרבות וכמויות גדולות של ניצבים מתים. זה בוודאי מה שאגויאן היה עושה אילו הוא לא היה הוא. אולי הוא אפילו מרגיש צורך מוסרי לעשות זאת, אלא שזהותו כבמאי משתלטת על זהותו כארמני. בתור ארמני הוא היה צריך לספר את הסיפור שעוד לא ממש סופר בקולנוע, אבל בתור אטום אגויאן הוא מוכרח לעשות את זה בדרך שלו.

כהרגלו, מייצר אגויאן סיפור מורכב, מסובך ורב שכבתי, עם שלל דמויות במיקומים גיאוגרפיים ובנקודות זמן שונות, שמתחברות יחדיו בפאזל אינטליגנטי ועשוי בקפידה. בהווה אנו נמצאים בקנדה, שם אנו פוגשים את אני - אשה ארמנית (אותה מגלמת ארסיני קנג'יאן, אישתו של אטום אגויאן ושחקנית קבועה בסרטיו), מרצה לתולדות האמנות במקצועה, המתמחה בצייר הארמני המנוח ארשיל גורקי, אשר ניצל מן הטבח בילדותו. אני מצטרפת לצוות של הבמאי אדוארד סרויאן, בתפקיד יועצת ומשיגה ג'וב על הסט גם לבנה הצעיר. ראפי, הבן, רוצה להרגיש את מה שכל חייו אמרו לו שהוא אמור להרגיש כלפי רצח העם שלו, אלא שזה לא בא לו כל כך טבעי – מה שזורק אותי אוטומטית לתסמונות הדור השלישי שלנו, ולתערוכת "שנות הפלא".

בין ראפי ואמו לבין חברתו של ראפי (שהיא גם אחותו החורגת, וגם בתה החורגת של אמו) מתעוררים כמה קונפליקטים סביב זיכרון משפחתי אישי, שנוגע למותו של אביה של החברה, בעלה השני של אני. בנקודה זו עולה הבעייתיות של מושג הזיכרון, שלעולם אי אפשר לדעת איזה חלק בו הוא אמת ואיזה חלק בו הוא בדיה. אגויאן לא מעז להעלות את השאלה הזאת בקשר לטבח, אז הוא מעלה אותה בהקשר אחר. אבל הכל מתחבר, ושאלת האינטרסים העומדים בבסיס הזיכרון והנצחת הטראומה רלוונטיים במישור האישי ובמישור ההיסטורי באותה מידה. ויש בסרט גם עוד סיפור: הסיפור של פקיד המכס בשדה התעופה שחוקר את ראפי בשובו מטיול שורשים בטורקיה בחשד להברחת סמים. הדיאלוג בין פקיד המכס לראפי עוזר לפקיד הקשיש, שזהו יומו האחרון לעבודה, לקבל את בנו ההומוסקסואל (שעובד כשומר במוזיאון בו מוצג ציורו המפורסם ביותר של ארשיל גורקי) שחי עם בן-זוגו, שחקן ממוצא טורקי שמגלם גנרל טורקי סדיסט בסרטו של סרויאן. הקו העלילתי האחרון מצרף לזיכרון ולהכחשה עוד כמה אלמנטים הכרחיים במעגל הזה: רגשות אשם וקבלה.

כמו הרבה מסרטיו הקודמים של אגויאן, "אררט" הוא סרט שמצריך הרבה ריכוז ומחשבה. הסיפורים האישיים בו מעניינים והם מעלים שאלות עמוקות. אם אגויאן היה שם לעצמו למטרה לספר את סיפור טבח העם הארמני, הוא כשל במשימתו. אבל כזכור, את המשימה הזאת הוא הפקיר בידי אחת הדמויות הפיקטיביות בסרט שלו. את אגויאן הרבה יותר מעניין לעשות קולנוע. אם הקולנוע המורכב והייחודי של אגויאן זה מה שהארמנים צריכים עכשיו, זאת כבר שאלה אחרת. מה שבטוח זה שאנחנו עברנו מספיק ייצוגים של השואה שלנו כדי לקבל בהבנה, ליהנות ולהפיק את התועלת המקסימלית מהמבט הקר והרפלקסיבי של אגויאן על השואה שלו.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully