בפברואר שנת 2020 החליטו בתקשורת הימנית להמעיט מערכם של "הטפטופים" ובלוני הנפץ שעשו דרכם מתוך עזה לישובי העוטף. "איזה לחץ, מה קרה?", כתב ינון מגל, כוכב ערוץ 14 כיום, בטוויטר. "בלונים רחוק בשמיים". הכל בהומור כמובן.
הגישה הזו של הימין הביביסטי והמשיחי, שתמך בחמאס בשביל שלא תקום מדינה פלסטינית על ידי הרשות הפלסטינית ("החמאס הוא נכס"), הביעה זלזול עמוק במצוקה האמיתית של תושבי העוטף (שהילדים שלהם הרטיבו במיטה בגלל הפחד מ"צבע אדום") מתוך מטרה לצמצם למינימום את החשש המאוד מבוסס מהחמאס ומפעילותיו.
כמובן שהם אף פעם לא התנצלו על כך אחרי שבעה באוקטובר. למה שיתנצלו בכלל, התנצלויות זה של שמאלנים. כיום, 6 שנים אחרי, בערוץ 14 עסוקים בלהמעיט בערך הפרשות החמורות - קטארגייט ופרשת זיני. "אם אני מבריח לעזה גרביים, זו פרשייה ביטחונית?", תהה עם חיוך שמעון ריקלין בערוץ 14 ."כוסות פלסטיק חד פעמיות, אני רוצה לצחוק עליהם".
ברור לכם שבערוץ 14 בעצמו דיווחו בשנה שעברה עד כמה זה חמור שיש מי שמבריח סיגריות ומאפשר לחמאס לשרוד כלכלית, כן? ובכלל, כל מי שקרא את כתבי האישום יודע שהמעורבים הכניסו לחמאס מיליוני שקלים מתחילת המלחמה, וסייעו לו לשרוד מבחינה כלכלית. אנחנו יודעים שהוברחו לעזה מכשירי סלולר, מצברים, כבלי תקשורת, חלקי חילוף לרכב וחומרים שסייעו לחמאס לשרוד את המלחמה מול צה"ל ואולי אפילו סייעו לחמאס להרוג את חיילינו. אבל איך אמר ריקלין? "אני רוצה לצחוק עליהם".
בערוץ 14 הכל יכול להיות צחוקים. כמו הלעג בפטריוטים למשפחות שכולות או משפחות חטופים. כמו "הסאטירה" המתוחכמת של אראל סג"ל וינון מגל. גם יונתן אוריך, שקיבל כסף ממדינת האויב שמימנה את החמאס, לועג לכולם באקס/טוויטר וכמובן שגם יאיר נתניהו ואפילו בנימין נתניהו משתמשים לא פעם במימים "הומוריסטים".
התקשורת הביביסטית מכורה ל"צחוקים" כדי להעביר לבייס שהמעשים - גם מעשים של בגידה - הם סתם האשמות מגוחכות של שמאלנים היסטריים וצבועים. זה לא בלעדי לפופוליסטים הישראלים. גם בימין הטראמפיסטי בארה"ב עושים צחוקים ושיגועים ברשתות. רק לאחרונה העלה דונלד טראמפ "סרטון הומוריסטי" של מישל וברק אובמה כקופים. צחוקים כאמור.
באוניברסיטאות חרונינגן ואוטרכרט שבהולנד פרסמו לאחרונה מחקר על הנושא. המחקר מנתח כיצד דונלד טראמפ ופוליטיקאים אחרים משתמשים בהומור כאסטרטגיה פוליטית מכוונת, ולא כ"סתם בדיחות", כדי לתקוף יריבים ולהניע תומכים. באמצעות מאות ציוצים וכמה נאומים, החוקרים קידדו ארבעה סגנונות הומור (תוקפני, מכַנֵּס/מגבש, מחמיא לעצמי, מפחית מעצמי) כדי למפות את התפקיד הרטורי של כל סוג הומור.
טראמפ משתמש רבות בהומור - כ־1.2 רגעים הומוריסטיים לדקה בנאומיו. בטוויטר כ־92% מהציוצים ההומוריסטיים שלו היו תוקפניים כלפי יריבים. המחקר מציג מושגים כמו "רטוריקה פוליטית הומוריסטית", "גזענות נוזלית", "משחק אפל" ו"היטמעות אפלה" כדי לתאר כיצד הומור מטעה ובוחן גבולות יכול לנרמל גזענות, רעיונות רדיקליים ומאפשר לפוליטיקאים להתחמק מאחריות. במקרה של טראמפ, השימוש בהומור הוא לא רק "בוחן גבולות", הוא גם ממש מצביע על מטרות.
החוקרים מתארים מתאר תופעה שהם מכנים "משחק אפל" (dark play). תופעה זו מתרחשת כאשר "הומור יוצר סביבה שבה רעיונות רדיקליים נעשים לנורמליים". עם הזמן, האינטראקציות המשחקיות הללו יכולות להפוך להצעות מדיניות רציניות או לאמונות מוצקות. המחקר מציע שגם הדובר עצמו עלול לעבור רדיקליזציה דרך התהליך הזה. תופעה זו מכונה "היטמעות אפלה" (dark absorption). או בקיצור, ההומור משמש כשטח ניסוי לרעיונות קיצוניים. אם התגובה שלילית, הפוליטיקאי יכול לטעון שזו הייתה רק בדיחה. אם התגובה חיובית, הרעיון צובר תאוצה ולגיטימציה.
למשל, טראמפ "התבדח" לא פעם על כך שהוא יהיה דיקטטור או מלך. תומכיו צחקו ונהנו מכך ש"שמאלנים" השתגעו מזה - אבל לאור מעשיו והרטוריקה שלו כיום, זה כבר לא כל כך מצחיק ו"השמאלנים" לא סתם נבהלו. בדיוק כמו שהשמאלנים כאן בישראל שטענו שחיזוק החמאס זו טעות אסטרטגית והם לא היו היסטריים אלא הזהירו מדברים שבאמת קרו.
"הפטריוטים" טוענים שהם עושים "סאטירה". יש לומר, בסטנדרטים של אנשים שבאמת עושים סאטירה מדובר בסאטירה מהזן הנחות והגרוע ביותר. אבל "הסאטירה" ו"הצחוקים" שלהם הם פשוט חלק מרטוריקה פוליטית-פופוליסטית מסוכנת.