כשנמרוד שיין סיים את לימודי המשחק שלו בבית צבי, הוא נהג לצאת בערבים לבלות עם חבריו, רובם שחקנים צעירים ויפי תואר. "חשבתי שאני מכוער" משחזר שיין, "לכן אימצתי את המילה הכתובה כנשק".
שיין עשה דרך ארוכה עד שזכה לאחוז שוב במילה הכתובה: הוא שידר ברדיו (מלאכה בה הוא מחזיק עד היום) כיהן בתפקיד בכיר בעיריית חיפה, כתב למגוון של עיתונים וכתבי עת, אבל לשירה הגיע רק בשלב מאוחר יחסית בחייו, בפרק ב', הפרק שגילה לו מחדש את האהבה.
גם היום, אחרי שפרסם ארבעה ספרי שירה מצליחים, הוא מוסיף להתחקות אחר הרגש החמקמק, שלפעמים קשה לנו לאפיין בגיל צעיר.
האזינו כאן לפודקאסט:
זה דרש קצת יין, אבל בסוף אנחנו סיפרנו לו איך כמעט שוויתרנו - כל אחד מסיבותיו - על האהבה. ביחד בדקנו למה רבים כל כך בינינו מוותרים עליה בתוך מרוץ החיים - וספגנו גם תובנות עבור מי שמפחדים להיפגע:
"האהבה לא פוגעת, אלא האנשים" אמר שיין, לפני שציטט מקור יווני קדום שאמר: "לאהבה אין שיער שיבה".
כטיפ מיוחד למי שמתקשים לכתוב ברכת וולנטיינ'ס, מצאנו ביחד גם שיר פרי עטו של שיין, שיכול להוות ברכת אהבה מושלמת, לא לפני ששמענו ממנו דעה מפתיעה על החג שעבור רבבים מאתנו נע על הציר שבין "קיטשי" ל"מסחרי".
אז האם אפשר לכתוב על אהבה בשעה שאתה מאוהב, והאם אהבה אפשרית במקום שבו אין תנועה? על השאלות האלה ואחרות ניסינו לענות בספיישל וולנטיינ'ס-דיי של 2-TAKE.