יש אנשים שנכנסים לך לחיים ונשארים. הם הופכים לחלק בלתי נפרד מחברים שאתה קורא להם משפחה כשאתה כל כך רחוק מהמשפחה שלך. כזה היה ג'יימס ואן דר ביק, כוכב "דוסון קריק", שהלך לעולמו אתמול.
הפעם הראשונה שנפגשנו היה בהצגה של ג'יימי [ריי ניומן, אשתו של גיא נתי - ו"ת] וג'יימס, "THE GIFT" בתיאטרון הגפן בלוס אנג'לס. החיבור היה מיידי. נפגשנו ארבעתנו לארוחות ערב כל שישי. ג'יימס וקימברלי שהתחתנו והכירו בתל אביב התחילו להיות פעילים במרכז לקבלה בלוס אנג'לס. שוחחנו על יהדות, פוליטיקה, אמנות, ספורט וזוגיות. גיימי ואני נכנסו להריון וג'יימס וקימברלי שכבר היו הורים לשניים ליוו אותנו בדרך ללידה הראשונה.
חברים אמיתיים נמדדים ברגעים והמקומות החשוכים והקודרים ביותר בחיים. באוגוסט 2012 בהגיענו לבית יולדות איבדנו תינוקת בלידה. העולם שלנו נחרב בצורה שאף פעם לא באמת מחלימה. ברחנו לבועה שלנו וסירבנו לתקשר עם חברים. ג'יימס וקימברלי היו הראשונים שם בדלת עם מגשים של אוכל. עם אהבה שקטה. עם נוכחות שלא מנסה "לתקן" את האסון, אלא פשוט יושבים איתך בתוך השבר ואומר: אתם לא לבד בזה.
זה היה ג'יימס. הוא שם בשיאים. בשפל. הוא שמח בהצלחות שלנו כאילו היו שלו. נשא את הכאב שלנו כמו אח. הכישרון שלו היה אמיתי — אבל הנשמה שלו הייתה נדירה עוד יותר. נוכחות עדינה. אור שקט. אדם שמילה חכמה מעצימה את הייחוד שלו.
לאבד את ג'יימס לא מרגיש כמו לאבד חבר. זה מרגיש כמו לאבד מנהיג. כמו לאבד פרק בסיפור המשפחתי שלנו שעוד נכתב.
ג'יימס, הכוכב שלך לא נכבה יחד עם הגוף. הוא נשאר. בזיכרונות של הילדים שלנו. בצחוק שלנו. באופן שבו אנחנו עוזרים לאחרים, כי למדנו ממך איך עושים את זה.
יש אנשים שמשאירים עקבות.
ג'יימס השאיר בית בתוך הלב שלנו.
וזה מקום שגם המוות לא יכול לגעת בו.